כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מוצב חוץ

    הבלוג ישמש אותי בעיקר להפניות לרשומות בשני הבלוגים האחרים שאני מנהל, ומדי פעם לרשומות קצרות לשוכני בית הקפה

    פרוצדורות רומנטיות

    6 תגובות   יום שישי , 6/4/07, 11:24

    הקטע שלהלן נכתב ב-2002. בסוף יש עוד שתי הפניות:

     

    בניגוד לדיפלומטיה ברוטאלית של ספינות תותחים, דיפלומטיה שקטה היא אמנות האפשרי. לפעמים יש לשני הצדדים אינטרסים משותפים. לרוב, כל אחד מהם יודע מה הוא יכול לתת, מה הוא רוצה לקבל ובאיזה דרך ינסה להערים על משנהו. לרוב, אחד מהם טועה, אבל מגלה את זה מאוחר מדי. אותם חוקי על המנחים את שירות החוץ הבריטי, כמו גם רועי זונות וגנבים בכל קצווי הגלובוס, פעלו גם על שחר ונעמי. שניהם רצו להיפגש, ושניהם היו נמנעים מכך לו רק יכלו. רק שלא הייתה להם ברירה.

    חוקי המשחק היו ברורים. הפרידה אינה שלמה כל עוד לא הוחלפו החפצים, אותן מזכרות מיותרות בעלות ערך שנשארו. אם כך, שיהא כך: הם ייפגשו, ישתדלו לא להידבר במרירות רבה מדי ויחזירו זה לזה את אוצרותיהם. משלוח באמצעות חברים – לשחר היה חבר שהזמין פעם שליחות מהמשרד במקרה דומה – היה נראה מלודרמטי, הודאה ברורה זה לזו בכך שעוד אכפת להם, דבר המנוגד לחלוטין לטעם הטוב.

    אחרי משא ומתן מקדמי קצר, הסכים שחר למועד השני שהציעה. בהסכמה אילמת היה ברור שהפגישה חייבת להיות רק באור יום, איפה שישנם עוד אנשים. ז'נווה של חילופי השבויים נקבעה לשבת אחר הצהרים, בבית קפה שנמצא פחות או יותר במרחק שווה מדירותיהם, בשולי השטחים שהושארו לכל אחד במפה הבלתי נראית שהתוותה בעיר שביניהם.

    שחר הקדים בארבע עשרה דקות, לא מגולח במתכוון, וראה את נעמי יושבת בפנים, מתעסקת בעיתון השבת. נעמי היא בחורה שמתעסקת – ועיתון השבת, לצורך העניין, אינו שונה מדברים אחרים. או משחר. לפניה היו מונחים המוסף השבועי והמקומון, והיא הסתכלה קצת בזה, עלעלה מעט בשני, העבירה שוב דף בראשון, ועוד פעם, ועוד פעם, מזרימה את תשומת ליבה מצד לצד באלגנטיות.

    "אהלן, יש לי כאן פגישה עוד עשרים דקות, מקווה שלא מפריע לך", הופיע מולה ונטל את המוסף הכלכלי. מייד היא ביקשה אותו, והציעה במקומה את שני העיתונים שאך לפני רגע התחרו על מגעה. ואז הציצה בשעונה, פינתה את הבמה שביניהם מערימות הניירת, ומבחינתה אפשר היה להתחיל בטכס. הם קמו, אמרו שלום שוב, התנשקו על הלחיים כאילו שהם באירופה – לחי אחת, שניה, ושוב הראשונה, למרות שהנוף מהחלון הצרפתי של בית הקפה כלל סמטת פחי אשפה עירונית מוזנחת, והתיישבו שוב.

    שחר לא היה צריך, למען האמת, דבר ממה שהחזירה לו. מברשת שיניים וכלי גילוח דרג ב' - הסנסור הישן, דוגמית אפטר שייב וקצף גילוח מהסוג שכבר לא עושים היום, ובצדק. בזמנים שהיה בא אליה, היה מתקלח ומתארגן היטב קודם. היא פשפשה במשלוח המנות שהביא.

    "איפה השיסיידו?"
    "ה-מה?"
    "היה לי כאן שפופרת Skincare של שיסיידו".
    "הכחול ההוא?"
    "כן".
    "אין לי מושג".
    "אתה לא נורמלי. זה שבע מאות שקל. בטח נתת את זה לאחת מהזונות שלך מהאינטרנט".

    הוא שם לב שהיא מנסה להשתלט על עצמה, שלא יהפכו את הקפה ומסירת שברי העבר שלהם לאחד מאותם ריבים אחרונים, מטופשים, כשכל צד היה עסוק פחות בהתקפה ויותר בנסיגה איטית לאחור, לפני שהשני יצליח לתפוס אותו בורח. הוא רצה לריב אתה, הוא רצה לעשות אתה עוד הרבה דברים. כן, גם את זה הוא רצה. בייחוד את זה. למזלו, בדיוק כמו שנדברו קודם, צלצל אליו יואב, החבר המחלץ. ומאחר וההזדמנות להתלהט בריב כבר עברה, סיימו את הקפה ברכילות קצרצרה ולא מזיקה על אנשים שהם מכירים בצורה שטחית.

    ביציאה מהקפה, עצר לקנות גרעינים בפיצוציה ומיהר ליואב, תיכף מתחיל המשחק. במחצית הם הובילו, והיו די מאושרים יחד. "אחי, רוצה לשמוע קטע?" אמר לו, כשיואב הביא עוד בירות מהמקרר וצנח על הכורסה שליד הספה, עליה הסתרח שחר איך שהגיע, באיחור של ארבע עשרה דקות מפתיחת המשחק, "הבאתי ביד בשבע מאות שקל".

     

     

     

     

     

    *************

     

    עוד לא שמעתם את השמשונים המזמרים? יש לכם חשבון בפליקר ולא תבואו לעשות מערוף? כל הפרטים כאן:

     

    ****************

     

    המלצה לטיול, או לפחות להקלקה על לינק:

    ראוי להיות חשדניים לגבי סיפורים חיוביים שמופיעים במדיה, בוודאי "לקראת החג", אבל כשמגיע מגיע. אגמון החולה – "אגמון" זה ספין יפה של קק"ל, בת'כלס המדובר בביצה – הוא סיפור צלחה ישראלי שבו כולם מנצחים: הסביבה, תיירי סוף השבוע, והמעט שנשאר מהטבע במדינה הזו. קבוצה לא גדולה של אנשים אחראית לכך שיש בגליל פי 4 ציפורים מכפי שהיו בו לפני כמה שנים, וזה, עם כל החשדנות המוצדקת, דבר יפה. יוני שדמי (גילוי נאות: עבדנו יחד, ולפעמים אנחנו משחקים בפלייסטישן ואני קורע לו את השועה), שהדירה שלו בקיבוץ נמצאת עשר דקות נסיעה מהאגמון, עושה להם כבוד ב"סופשבוע" של מעריב.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/07 00:03:

       

      צטט: mdeutsch 2007-04-11 15:29:09

      לא מגלים כאלה דברים!נבוך

       

      אהה,

      וזה ש50 מיליליטר של משהו יכולים לעלות 700 שקל ושאת מספיק סתומה לשלם על זה - את זה מגלים??

      (גם 200 זה קצת מוגזם בעיני)

       

      אחלה פאנץ' לפוסט מעט מדכא.

        11/4/07 15:29:
      לא מגלים כאלה דברים!נבוך
        11/4/07 00:45:

      כותב יפה אתה. (אני שומעת את נחרת החחחחחחחח כאילו דה...אבל מה אכפת לי)מסופר כאילו מלמעלה, אבל ברור שלא.

        7/4/07 13:05:
      מדכא.
        7/4/07 11:56:

      גדול!

      חומר סיכה ב-700 ש"ח!! 

        7/4/07 11:48:
      אופס, הקפצתי. סליחה. אבל פעם אחד צריך לבדוק האם הטריק אכן אפקטיבי.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גדי שמשון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין