לפעמים, די. נמאס ...

אני רוצה לזרוק את הדבר הזה ודי.

להפסיק. לשבור כלים. תודה, וביי.

אני שולח מייל

או מטלפן

או ... ומנסה לעצור. ללכת אחורה.

ואז,

שנייה לפני הפרידה מהאדם/פרויקט

אני מבין טיפה יותר מה קרה

ואיך קרה

ובמקום לעזוב. במקום להרים ידיים,

אני קופץ עוד פעם למיים,

ונכנס עוד יותר לעומק הפרויקט

במקום אחורה - אני דוחף את הפרויקט/קשר

עוד יותר קדימה.

נכנס ליותר מחוייבות

ולומד מהקטע.

זה קשה. זה מפחיד.

אבל במקום לוותר אני נושם ונכנס.

אני מעכל את החלק שלי בתקלות,

משנס מותניים

נושם

ומסתער קדימה.

זה הריפויי הכי טוב של העבר

של התקלה

לא להרים ידיים

אלא לתפור אותה ולצאת מחוזק קדימה.

אני אוהב את עצמי כשאני לומד

כשאני סולח

לתקלות של שני הצדדים

ומנסה שוב.

מנסה שוב.

לא מוותר.

אני אוהב את עצמי יותר כשאני לא מוותר

לעצמי.