בפוסט זה אכתוב על דרך פשוטה ויפה להתפתחות באמצעות שאילת שאלות. אני זוכר היטב את הנקודה שבה התחלתי לשאול את עצמי שאלות ממקום של מודעות עצמית וחקירה פנימית. עוד קודם לכן שאלתי את עצמי שאלות, אך הן לא נבעו ממודעות עצמית אלא ממקום של אגו ופחד, מחשש ממה שיחשבו ויגידו עליי אחרים? ומתוך רצון לקבל תוצאה כזאת או אחרת. רק בדיעבד הבנתי שהשאלות הן חלק מהנתיב שלי, והבחירה שלי היא לא אם לשאול שאלות או לא, אלא איזה סוג שאלות ברצוני לשאול. האם להישאר עם סוג שאלות שמקבע אותי במקום, מותיר אותי ברובד של הישרדות ומנציח את הסבל, או האם לשאול שאלות שמרחיבות את המודעות שלי עד לרמה של מודעות טהורה ויכולות לשחרר מכל סוג של סבל או אשליה שיצרתי בתודעה. המורה הראשון שבאמצעותו הבנתי את חשיבות השאלה ככלי לחקירה עצמית היה רמנה מהרישי, מהמאורות הרוחניים הגדולים שחיו במאה העשרים בהודו. רמנה התפרסם בעולם בעיקר דרך הנחייתו להתמקד בשאלה מי אני כנתיב להתעוררות רוחנית. כששאלתי מי אני? הפנתי את תשומת לבי לראשונה מהשאלות השגרתיות שליוו אותי (כגון מה אני רוצה להשיג? וממה יש להימנע?) לשאלה שמופנית פנימה לעצמי. עד אז לא ראיתי צורך ולא חשתי טעם לשאול שאלה זאת. אך הבנתי פתאום שאם יש רצון שמעוניין להשיג דברים בעולם, האין זה הגיוני לשאול קודם מי זה שרוצה, מי אני? אם איני מבין מי אני ואפילו לא תוהה על כך, איך אבין את המציאות? בזמנים עתיקים כנראה הבינו את זה, על קיר המקדש בדלפי שאליו היו הולכים להתייעץ לפני על אירוע חשוב, היה טבוע המשפט: דע את עצמך! אשתף אתכם בקצרה בתהליך חקירת האני שערכתי. לפני כן אומר שהחקירה לא צריכה להיות מכנית, אחרת אין טעם וחדווה בעשייה שלה והיא הופכת במהרה מייגעת ומתישה. היא צריכה להיות חיה ונושמת, סקרנית ובועטת בכל המוסכמות שצברתי בחיי וחופשייה מכל התניה כדי שבאמת תוכל לחולל שינוי מהותי בחיי. אין שום ביטחון וידיעה מראש מה יהיו התוצאות של החקירה והיא עשויה להסיר הרבה הגנות ופרות קדושות ולהשאיר אותי חשוף ועלי לקחת זאת בחשבון. כדי באמת ליהנות מחדוות החקירה עלי לבדוק ולשחרר אינטרסים, הנחות סמויות ויעדים. החקירה לא אמורה להפוך את החיים מחושבים מדי או מקוטעים. אין כאן עניין של משמעת; שאילה כפייתית תעשה בדיוק את ההפך ותשניא עלי את התהליך. אז מי אני? בתחילה עלו תשובות שכליות, כמו "אני ניר זיגמן". מה שאני אוהב בתהליך הוא שגם כשיש תשובה לכאורה אמיתית, לא נופלים בשבי שלה ומפסיקים לשאול. נכון שניר זיגמן הוא שמי, זאת עובדה, אך השאלה היא אם שמי הוא אני. והתשובה היא כמובן לא. כך השאלה ממשיכה לבעור ולשרוף את התשובות. תשובה נוספת מרכזית שעלתה היתה "אני הגוף". נכון אני רואה גוף, אך מעולם לא ראיתי את "אני הגוף". "אני הגוף" זאת הפרשנות המחשבתית שאני המצאתי, ובדרך אחרת ניתן לראות זאת גם בעזרת המילים "הגוף שלי". אם הגוף הוא קניין שלי, הרי שאיני הגוף. בדיוק כמו שאם אומר "הטלוויזיה שלי" זה לא יהפוך אותי לטלוויזיה! דרך שלישית לתפוס זאת היא להבין שהאני אמור לכאורה להיות משהו קבוע אך הגוף כל הזמן משתנה פנימית וחיצונית אז איני יכול להיות הגוף. עלתה התשובה "אני גבר". נכון זאת עובדה, אך אם איני הגוף, גם התשובה הזאת היא לא אמת מוחלטת אלא רק אמת יחסית. עלתה התשובה "אני בן זוגה של שירי ואבא של רותם". נכון, זאת אמת לאמיתה, אך האם זה באמת מי שאני? לא תמיד הייתי כזה, בעבר הייתי נשוי ללא ילדים ובעבר היותר רחוק רווק, לכן אין זה באמת מי שאני. עלתה גם התשובה "אני כלכלן". אז נכון, עשיתי תואר ראשון בכלכלה ואני גם עוסק בזה, אך האם זה מה שאני? לא, זה רק תפקיד שאני משחק, עובדה היא שלא נולדתי כלכלן, זה ניסיון שרכשתי. אתם מבינים שכאשר אני מדבר על אני, אני מחפש נקודה ארכימדית יציבה שלא משתנה, אך התודעה שלי לא מסוגלת לתפוס דברים לא משתנים וכל התשובות שנתתי הן תלויות זמן ומקום. כך גם תכונות האופי שלי הן לא מי שאני וגם לא הסימן האסטרולוגי שהוא לא אמת ודאית אלא תלוי אמונה. במהלך החקירה עלו גם מחשבות לא קשורות בתהליך. רמנה ממליץ לשאול "למי עולה המחשבה הזאת?". התשובה היא לי וזה מחזיר למסלול ולשאלה מי אני. עלו גם התשובות "אני נשמה", "אני רוח", "אני חלק מאלוהים", אך גם הן לא מספקות. נכון, זוהי מחשבה שאני מאמין בה ומזדהה עימה, אך זאת לא חוויה שאני מאוחד איתה בהווה. בסופו של דבר, זאת רק מחשבה שבאה מהראש. אז מי זה שחושב את המחשבות הללו, שאלתי. אני, עניתי. ואז שאלתי שוב מי אני? והמשחק נפתח מחדש. בהמשך החקירה התודעה מיצתה את כל מלאי התשובות שהיו לה ונותרה באי ידיעה, אז היא התרוקנה באופן ספונטני מכל תוכן מחשבתי. השאלה המשיכה להדהד, אך לי לא נותרו תשובות לתת לה. בשלב זה שהתודעה השתתקה עברתי למרחב של מודעות טהורה, ערנות דרוכה נטולת מחשבות אך מלאת תחושות. הבנתי אז שהתשובות לשאלה לא ניתנות עוד ברמה המחשבתית אלא ברמה תחושתית רגשית. המשכתי לשאול מי אני והתחלתי לחוש בתשובה לשאלה תחושה שהייתי מכנה אותה תחושת אני קיים. בתוך המודעות הטהורה הופיעה תחושה מובחנת באזור מרכז החזה שממנה עלו מדי פעם אדוות של אושר ושמחה ללא סיבה שמילאו אותי, ולפעמים הופיעה רק תחושה מובחנת ותו לא. בנקודה זאת חשתי שהתקדמתי בתהליך, והאגו שלי שרואה בצורה מוגבלת את הדברים די התרגש. בעקבות התחושות התעוררו בי כמה פלשבקים מהילדות המוקדמת, שהזכירו לי שהחוויה הזאת הייתה שכיחה אז. זה הפך את גישתי וראיתי את ההתנסויות הללו כנסיגה לתמימות שהייתה לי כתינוק וילד קטן ולא כהתקדמות. אחרי כמה ימים שהרהרתי בנושא, נסגר המעגל כשקראתי משפט מרגש שאמר שהנתיב הרוחני בחיים כאן מתחיל בגן עדן לא מודע, ממשיך בגיהינום מודע ומסתיים בגן עדן מודע. גם בנקודה זאת החקירה מי אני לא מסתיימת. היא ממשיכה הלאה לעבר הלא נודע. המשך יבוא. ניר זיגמן
אני מצרף לינק שאהבתי לחקירה מי אני שעשה אביחי: http://www.avihay.net/aboutMe.htm
|