מתוך דבריו של דויד גרוסמן לפני מספר ימים:

"במוצאי שבת האחרונה, בהפגנה בירושלים, הבטתי סביבי וראיתי נהר אדם זורם ברחובות. אלפי אנשים היו שם, שכבר שנים לא השמיעו את קולם, שאיבדו כל תקווה לשינוי, שהסתגרו בתוך צרותיהם וייאושם.
 לא בקלות הם הצטרפו לשאגות הקצובות של הצעירים עם הרמקולים. אולי הייתה זו המבוכה של מי שאיננו רגיל להשמיע את קולו ברמה, וחושש לצעוק, ועוד יותר מזה נרתע מלצעוק במקהלה. לרגעים הרגשתי שאנחנו, הצועדים, מביטים בעצמנו בתימהון ובפקפוק קל, לא לגמרי מאמינים בנו, במה שבוקע מתוכנו: האם אנחנו באמת 'המון' כזה, המון זועם כזה, מנופף באגרופיו, כמו שראינו בהפגנות דומות בתוניס ובמצרים, בסוריה וביוון? האם אנחנו רוצים להיות המון כזה? האם אנחנו מתכוונים ברצינות למה שאנחנו זועקים כאן בקצב, "מ-ה-פֵּ -כה"! ומה יקרה אם נצליח 'יותר מדי,' וחישוקי המדינה השבירה הזאת יתבקעו? ומה אם המחאה והלהט יהפכו לאנרכיה?
 אבל אחרי כמה צעדים משהו קורה, נכנס לדם. הקצב, התנופה, היחד. לא 'יחד' מאיים ומחוק פנים, אלא יחד-לא-אחיד, פסיפָסי ומבולגן, משפחתי, ועם תחושה חזקה של - הנה, אנחנו עושים את הדבר הנכון, סוף סוף עושים את הדבר הנכון.
 ואז עולה גם התדהמה - איפה היינו עד היום? איך הרשינו לזה לקרות?
 איך השלמנו עם כך שהממשלות שבחרנו בהן הפכו את הבריאוּ ת שלנו ואת החינוך של ילדינו למותרות? איך לא נזעקנו כשפקידי האוצר מחצו את העובדים הסוציאליים, ולפניהם - את הנכים, ואת ניצולי השואה, ואת הזקנים והגמלאים? איך במשך שנים דחקנו את הרעבים והעניים לבתי התמחוי ולעמותות החסד ולחיים של השפלה לדורות, ואיך הפקרנו את העובדים הזרים להתעללויות של רודפיהם וציידיהם, לסחר עבדים ולסחר נשים? איך השלמנו עם המופעים הדורסניים של ההפרטה ובתוך כך פרטנו לפרוטות את כל היקר לנו - סולידריות, ואחריות, ועזרה הדדית ותחושה של השתייכות לעם אחד?
 לאדישות הזאת היו כידוע סיבות רבות, אבל הקרע העמוק סביב שאלת הכיבוש הוא, בעיני, הדבר ששיבש יותר מכל את מערכות הבקרה וההתרעה של החברה הישראלית. אל פני השטח צפו ועלו הצדדים הרעים והחולים שלנו כחברה, ואנחנו - אולי בגלל הפחד לעמוד בעיניים פקוחות מול מציאות חיינו במלואה - התמסרנו בהתלהבות למטמטמי חושים למיניהם, למשַכְּכי מציאות. לפעמים הבטנו בעצמנו: חלק מאתנו דווקא אהב מאוד את מה שראה, וחלק סלד ונרתע, אבל גם מי שנרתע אמר, זה מה יש, ונאנח וקרא לזה 'המצב,' כאילו היה זה צו גורל או גזירה משמיים; ובנוסף גם הנחנו לערוצי הטלוויזיה המסחרית למלא את רוב חלל התודעה הקולקטיבית שלנו ולנסח לנו את עצמנו במונחים של מאבקי שרידה וטורפנות, לשסות אותנו זה בזה, ולבוז לכל מי שחלש מאתנו ושונה ו'לא יפה' ולא שנון ולא עשיר. וכבר שנים רבות שהפסקנו לדבר זה עם זה,