קשה לי להאמין שיש עדיין רבים שזוכרים את נאומו של חיים רמון, לפני עידן ועידנים, כאשר המשיל את אנשי הנהגת מפלגת העבודה המתקוטטים ללא הפסק על שטויות, ללווייתנים השוחים אל החוף כדי להתאבד. היום אין להם יותר זכר במפלגת העבודה. חלקם נפטרו, חלקם נשכחו וירדו אל תהום הנשייה, אחד בלתי נשכח נרצח, ואחד שאי אפשר לשכוח אותו, הרי הוא שמעון פרס הנצחי, הוד מעלתו נשיאנו. אותו נאום הוטל לאוויר זמן לא רב אחרי שמפלגת העבודה הפסידה את השלטון, כאשר החלו לריב כאילו נדברו ביניהם להמאיס את מפלגתם על הציבור. בבחינת: אם אני לא, אז גם אתה לא. כמו מכתם מודחי קורס הטיס המבקשים להיות מוצבים ביחידת נ"מ: אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס!

ובכן, כמו שאמרתי, יש להם כיום מחליפים שידאגו לא לאפשר למפלגת העבודה לשוב לשלטון. הנה הרשימה: עמרם מצנע, שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, בוז'י הרצוג ועוד אחד שקשה לי לדעת מיהו וסיכוייו להיבחר הם כמו סיכוייו של אהוד ברק להיבחר לכנסת בראש מפלגת "עצמאות", שהדמויות הבולטות בה ומושכות המוני קולות בקלפי הם מתן (הבוק) וילנאי ועינת (קליאופטרה) וילף.

הנה הבוקר, כמו במערכון חביב של הגששים, שלי יחימוביץ, בריאיון לעיתון "הארץ", פתחה ריב חדש-ישן על ההתנחלויות. אפילו אלוף התחמנים ביבי לא היה מצליח להמציא משהו כזה שיעזור לו להסיט את הדיון הציבורי מבוץ מחאת המאהלים, שאליו נקלעה ממשלתו ולהפנותו אל השטויות הנצחיות שבהן עוסקת מפלגת העבודה. אגב, אזרחים ותיקים מאד כמוני זוכרים שמפלגת העבודה היא זו שחנכה את מפעל ההתנחלויות, היא שהחלה לשפוך לשם כסף כבד. ומי עמד בראש היוזמה? הפתעה! - שמעון פרס הנצחי. השיבה ששלי יחימוביץ יזמה אל הוויכוח הבלתי פתיר על ההתנחלויות מפלגת העבודה הייתה צריכה כמו חור בראש. אבל שלי הרגישה שהיא צריכה קורטוב "ימניות" כדי לרקוח את מתכון בחירתה ליו"ר המפלגה. ביבי יכול רק לשמוח על העזרה הבלתי צפויה שקיבל בימים טרופים אלה מהגברת יחימוביץ.

ואפרופו "ימים טרופים": הידיעות מהשעות האחרונות יכולות לזכות את מפלגת העבודה בקרדיט חשוב נוסף. היא ספקה לישראל את שר הביטחון הכי טוב שאפשר לדמות. אתו אפשר לישון בשקט. בייחוד בכביש הערבה.