האדם שמעלי בחליפת גוון אחד מתזמן אותי על כל אחת מהמשימות רואה אותי דרך כל הקירות יודע כמה ואיך אני יודעת לעבוד הוא תמיד דורש יותר, לעולם פחות העניבה על צווארו חונקת לי את החמצן הקור במבטו מקפיא לי את הדם. האדם שמעלי צועק גם היום אבל הפעם אל גבי קמתי באמצע הישיבה כי עכשיו תורי יצאתי למסדרון המזכירה היתה המומה פתחתי את דלת המשרד וזו שאחריה ואת שער הכניסה שומעים אותו עד כאן למרות שהרחוב סואן ברחתי לתוך השדה וקולו עדיין רועם ורודה.
|