"יושבי אוהלים" מ. שוטלנד

תוכנו של המושג "יושב אוהלים" בלכסיקון שלנו, הפוך לגמרי מזה הנוהג כיום בחוצות הערים

דמותם של אנשי מחאת האוהלים שבתל-אביב, ובפרט אלו שהתקבצו להם ב"כיכר המדינה", מוצגת בתקשורת, כבעלת צביון אקדמי ממעמד הביניים. עימם הלך טרכטנברג להיפגש והם בעלי הדעה הקובעים. מעבר לתכני המו"מ לגופם, זוהי הזדמנות ללמוד מעט, על מהותם של המצויים תחת הגדרות אלו. לגירסתם, קשה להם לגמור את החודש, כשכספם נבלע ע"י המדינה והטייקונים. לדעתם, עצם היותם בעלי תואר אקדמי ממעמד הביניים, מחייב את המדינה בהתייחסות, שתתאים למעמדם. גם המדינה חושבת שיש בדברים אלו ממש. הראיה היא, שמכל מוקדי האוהלים, בחר ראש צוות רוטשילד, לפגוש תחילה את יושביה היחסנים של כיכר המדינה.

אין זה המקרה היחיד, בו ניתן לראות את ההעדפה החילונית לבעלי תואר אקדמי. גם בתעמולה המתקיימת בימים אלו להוצאת החרדים לשוק העבדים, יש צביון ברור של העלאת ההשכלה האקדמית לראש הסולם שבהבטחות ה"פרנסה בכבוד". חדשות לבקרים אנו מופצצים בהררי פרסומות, הקוראות לנו ולנשותינו, לבוא ללמוד מקצוע בשלל מכללות המקיימות תוכניות מיוחדות לחרדים, כשהתואר האקדמי מוצג כפתרון לכל הבעיות.

לא כל העוסקים בכך גם מקרב הרחוקים מאתנו, הינם בעלי כוונות רעות. חלקם באמת ובתמים מעוניין לסייע לחרדים לשפר את מצבם הכלכלי. אכן, גם מניעיה החיוביים של כוונה זו, מבוססים על קרקע הרחוקה מאוד מהשקפתנו. לעולם הם לא יבינו את מהותה של המציאות בין כותלי ביהמ"ד ומתוך כך, את השיקולים האמיתיים שביציאה ממנה. כמה מאפיינים חיצוניים כמו צניעות והפרדה אותם מוכנים הם להעניק ברוב טובם, אינם מקיפים מעט מזעיר, מהסכנות שביציאה מד´ אמות של הלכה. להבנתם, מעבר לאותם סממנים חיצוניים שהם מבחינים בהם, אין מניעה לשוכן בהיכלי התורה, לבוא ולשכון לצידם, על הבסיס המשותף של תואר אקדמי ו"מעמד הביניים".

יש משולי המחנה שחוט השדרה הישיבתי שלהם רפוי, הנפתים לדברי חנופה שונים על סגולותיהם הדידקטיות כבוגרי ישיבות ואינם שתים את ליבם לכללים השקפתיים שהם בבחינת נכסי צאן ברזל, שהתקבלו במשך השנים בהדרכת מרנן ורבנן שליט"א וזצוק"ל. ראש וראשון לכולם הוא, שלאדם התורני לא צריך להיות שום יתרון בשום השכלה שהיא, וודאי שלא בתואר כלשהו, שאינו מתאר מעלה רוחנית על פי התורה. לכל היותר, יכול להיות בכך משום אמצעי יבש לשם השתכרות.

בניגוד ליושבי האוהלים מהכיכרות, שכל מעשיהם מכוונים לפרסום והחצנת מהותם ומטרותיהם, מושג זה של "יושב אוהל" בלקסיקון שלנו, מתאר את סגולת ההסתגרות אל תוך השקפת בן הישיבה. וכך מתאר את דברים מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל (דחו"מ ח"ד סי´ ק): "ומזה יוצאת הערה לאדם, שבכדי להגיע לדרגת ´בן ישיבה´ ז"א לדרגת ´יושב אהל´, צריך הוא מתחילה להיות בדרגת ´לבדו´, ז"א שיהיה בלתי תלוי בעולם ובסביבה שמחוצה לו, ואפילו ישב וילמד כל היום, אבל אם אך לא יהיה בדרגת ´לבדו´, לא יהיה ´יחידי´, קיים לעצמו מבלי קשרים עם העולם — אז לא יהיה עדיין בן ישיבה...

לדאבוננו, בכמה מקומות ובעידודם של גופים תקשורתיים בצביון חרדי המסייעים לכך, נוצרה אווירה של אידיליה תרבותית משותפת. כך מי שביקשו רק לחפש את מחייתם מחוץ לעולם התורני, מוצאים עצמם לפעמים באירועים משותפים, בהם מתארחים גורמים שליליים, שדבריהם לעיתים גדושים בדברי מינות ממש.

מעבר למכשלות אלו המצויות כאמור גם בקרב בעלי הכוונות הטובות, מצויים גם מי שאינם מסתירים את כוונותיהם להשתמש בנושא ה"פרנסה בכבוד", כאמצעי מכוון להכנסת החרדים למעגל התרבות החילונית ולהרחבת שוק העבדים, כמקור לשאיבת כספים מכוח העבודה הנוסף הזה. לשם כך מוקדשים גם פיתויים כספיים רבים דרך שלל קרנות ממשלתיות וציבוריות, הנחשבים בקרבם להשקעה כדאית.

בימים אלו, כשהאקדמאים ממעמד הביניים מקוננים על מר גורלם, מותר לנו להרהר פעם נוספת, על התועלת שבחשיפתנו לניסיונות הללו, רק בשביל הכבוד המפוקפק להימנות על מעמד זה. ב"אבות דר"נ" (פ"ב), מובאת שרשרת אזהרות למי שמתפתה ללכת אל המינים. בין השאר מובא שם על הפסוק "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה" (משלי ה, ט) — אלו המינים... שבזמן שאדם נכנס לביניהם, מאכילין אותו ומשקין אותו ומכסין אותו ונותנים לו ממון הרבה. וכיון שהווה כאחד מהם, כל אחד ואחד בא ומכיר את שלו ונוטל...

"ופני לא יראו" ש. ליזרוביץ

גלגל ההסטוריה טומן בחובו זעזועים, אנו במעשינו נקבע מה יהיה בסופם

אסאד, מובארק, מהפכות, מצב הכלכלה האמריקני, מחאת האוהלים, טרגדיות, זעזועים עולמיים. גלגל ההסטוריה מסתובב במרץ. וכל מי שעיניים בקודקודו רואה את שמתחולל, סבב של אירועים, שבעבר נדרשו להם שנים רבות. וכעת הכל מהר, אגרסיבי, דרמטי מעורר חלחלה. העולם בטלטלה.

לנו אין עיניים להבין ולראות מה עומד מאחרי הדברים. אנו רק רואים את אחורי הדברים.

רבן של ישראל, מרן החת"ס זיע"א היה מפרש את הכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו" , בסיפור מעשה מופלא שאירע עימו. ומעשה שהיה כך היה.

בשנת תקס"ט פרצה מלחמה בין צרפת לבין אוסטריה וגם העיר פרשבורג באה במצור. במלחמה זו עברה על רבינו החתם סופר צרה גדולה אשר אך בנס ניצל ממנה.

מספר יהודים מבין תושבי העיר סיכנו עצמם וקנו מן הכפריים בסביבה כלי נשק שאספו בשנות המערכה. את הנשק שלחו הקונים שהיו תחת שלטון הצרפתים אל מקום מושבו של קיסר אוסטריה תמורת תשלום הוגן.

באחד הימים בשעת חלוקת הרווחים, פרץ ריב בין השותפים. הדברים הגיעו עד לדין תורה בפני בית הדין של קהילת פרשבורג. בית הדין פסק להם מה שפסק ואחד הצדדים שזכה החליט לאשר את פסק הדין גם בערכאות העיר.

כאשר בא הדבר לפני השופטים הגויים, גילו הללו שמדובר במעשה חמור האסור על פי חוקיהם. מיד הודיעו על כך לשלטונות הצרפתיים שמשלו בעיר. בית המשפט הצבאי הצרפתי הטיל על רב העיר את האחריות על מכירת הנשק לאויב מבלי להודיע לשלטנות. מרן החת"ס הואשם בריגול וסיוע לאויב בעיתות מלחמה והיה עליו לעמוד למשפט צבאי

הסיכון היה עצום, בית משפט צבאי בשעת מלחמה פירושו כמעט בוודאות עונש מוות. אך שום שתדלנות לא הועילה!

בהגיע מועד המשפט, התייצב מרן החת"ס לפני בית המשפט הצבאי הצרפתי. מראה השופטים הצבאיים היה מפחיד ומזעזע. הם ישבו בחצי עיגול לבושים במדיהם פניהם נוקשות וחרבם השלופה בידיהם.

השופט הראשי, קצין צרפתי בדרגת אלוף, הביט במרן החתם סופר ומייד מיהר להרגיעו והסביר לו בנועם שאל לו לפחד. החרב השלופה אינה אלא מנהג המקובל כדי להטיל אימה יתירה על המתייצבים למשפט. הגנרל ציווה על כולם להשיב את חרבם לנדנם ואז פתח במשפט. לאחר שמיעת דבריו של רב העיר שנאמרו בטוב טעם ודעת, נחתם פסק הדין אשר זיכה את מרן החת"ס באופן מלא!

לאחר מכן פנו מרן החתם סופר והגנרל לחדר ושם דיברו במשך שעה ארוכה והיה הדבר לפלא.

לימים, סיפר מרן החת"ס את שאירע במשפט. מתברר כי בצעירותו, כאשר למד בעיר מינץ, התאכסן מרן החת"ס בבית אחד הגבירים שדאג לכל מחסורו. כאשר חיילי נפוליאון כבשו את העיר, השתכנו מספר חיילים בבית אותו גביר. אחד מהם, קצין צעיר ומוכשר, התקרב מאד אל הנער משה והתרשם מחכמתו, וביקש לשמוע ממנו עוד ועוד. השניים הפכו לידידים של ממש, כאשר מרן החת"ס מיטיב עם החייל הגוי.

במשך השנים עלה קצין זה לגדולה והגיע לדרגת גנרל והוא היה השופט הראשי במשפט שהתנהל נגדו. הגנרל דאג שידידו מאז, שהיטיב עימו, ייצא וכאי ומתוך שמחה התוודע אל מרן החת"ס.

בעקבות אותו מעשה רגיל היה מרן החת"ס לפרש כך את הפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו", "כי פעמים הרבה אנו רואים דברים וסיבות שונות הנעשים בארץ באין מבין על מה ולמה הקב"ה עשה כן, אבל כעבור ימים רבים אנו רואים ומבינים למפרע שלא לחינם וללא הועיל עשה ד´ ככה, כי היו הכנות שיעשה על ידן תשועה ופורקן לישראל והיינו ´וראית את אחורי לאחר שנעשתה תכלית הדבר אז תבין לאיזו כוונה היו הסיבות והעניינים הקודמים.

ברם דבר אחד ברור. טלטלות קשות בעולם, יש להן משמעות. כאשר לפי דברי חז"ל, עלינו, בני ישראל, מוטל להיות טובים יותר ולקחת את הטלטלות כהערת אזהרה לשיפור מעשינו.

כך, יש לקוות בס"ד, שהתהפוכות יהיו לנו לטוב, ולא ח"ו להפך. הכל תלוי בנו.

"כשור לעול וכחמור למשא" ל. מאיר

עבור מי שהעול מהווה את תמצית חייו, די במעט שלווה בכדי למלא את הנפש...

שלומ´קה, היה פועל פשוט. מבוקר עד ליל היה משוטט לו בכיכר העיירה, ומחפש כל עבודה מזדמנת. הוא היה סבל לעת מצוא, שוליית סנדלרים בשעות הפנאי, שומר לעיתים בבית הקברות, ובלילות, היה מכבד ומרבץ את רצפת בית הכנסת, מקדש מעט. לא קלים היו חיים של שלומ´קה. גבו, שבע הימים, כבר כבד ממאמץ. אולם כלום ברירה היתה לו? את פת לחמו היה עליו להרוויח בכבוד, ולשם כך הוא נכון היה לכל מאמץ.

בל נטעה. שלומ´קה לא היה ממורמר ואף לא מדוכדך. בת שחוק שפוכה היתה על פניו תדיר, וכל אימת שהיה נשאל לשלומו, היה פיו מלא שבח והודאה לאביו שבשמים אשר לא חסך ממנו מאומה מעודו. "לחם לאכול, יש? יש! מים לשתות, יש? יש! בגדים לכבד את הגוף, יש? יש! אם כך, מה חסר לי?" היה משיב לשואליו, וממשיך להתרוצץ בשמחה.

אך הנה, ביום בהיר אחד, הופיע בעיירה יהודי בלתי מוכר, שמראהו כולו אומר כבוד. ניכר היה בו, כי הינו בעל אמצעים. שוטט לו הגביר האורח ברחבי העיירה, התבונן באורחות תושביה, רחרח כאן ובירר שם, ובסופו של דבר מצא שלומ´קה חן בעיניו. הוא ניגש אליו בעודו עומד בכיכר השוק, הושיט לידו חבילת מזומנים, והודיע: מהיום, למשך חודש ימים, אינך צריך לעשות מאומה. תוכל לקום בבוקר בנחת, להתפלל במתינות, להסב סביב השולחן לפת שחרית כבן מלכים, ללמוד שיעור או שניים בבית המדרש, וכן הלאה וכן הלאה.

ושלומ´קה? כמובן, לא היה מאושר ממנו... בעבורו, היה זה חלום שהתגשם. לקום במתינות? להתפלל בנחת? לשבת בבית המדרש מבלי לדוש בשאלת מה נאכל? הוא לא היה זקוק למאומה יותר מכך... זו היתה הפסגה, ואף לו רצה — לא היה ביכולתו לחשוב על דרך בה ניתן להעצים את אושרו... וכי זקוק הוא לבגדי פאר? או אולי לתפנוקי מעדנים? לא ולא!

אילו היה אי-מי פונה אל שלומ´קה באותו חודש ימים, ומציע לו להצטרף אליו למסע תענוגות ברחבי המדינה, כלום היה נענה? ודאי שלא! הוא הלא ציפה מאז שהוא זוכר את עצמו, לאותה שלווה, לאותה מנוחת הדעת נחשקת, אשר לא היתה נחלתו מאז ומעולם! כלום ימיר את השלווה ואת הנחת בשוטטות בדרכים? כלום יערב לו ראות עולם ומלואו, בעת שנפשו כמהה למעט מנוחה?

בחורינו, אברכינו, נתונים במשך השנה כולה תחת עול נפלא, עול ערב, עול מתוק בעבודתו של מקום! אין אושר גדול מאושרו של עבד המלך העומד לפניו לשרתו. אין סיפוק גדול מסיפוקו של בן הישיבה הממית עצמו באהלה של תורה, אולם ככלות הכל, הלא בודאי מדובר בעול! במחוייבות מתמדת, בדרישות עצמיות בלתי מתפשרות שעולם המוסר מלמד את הבן-תורה לדרוש מעצמו!

והנה, מגיעים ימי בין הזמנים, אותם תקנו רבותינו כחלק מצורת הישיבות, מתוך הכרה בצורך של בני התורה לאגור כוחות לקראת המשך השקידה על התורה ועל כבודה. אך מתבקש היה, כי ימים אלו ינוצלו למנוחה, ללימוד בנחת במקום שליבו חפץ, למעט שלווה! מתבקש היה, שבן תורה מצוי ימצא את עצמו מתמוגג מהיכולת לאכול ארוחת בוקר בנחת, מניחוחות של בית, מרגעים של שיחת חולין של תלמידי חכמים!

אולם בפועל, מה קורה? אך ממשמשים ימי בין הזמנים ובאים, וכבר מציפים את מחוזותינו אינספור הצעות נופש למיניהן, גדושות אטרקציות שונות ומשונות. תחת כל עץ רענן, ועל גבי כל עלון שכונתי דלוח, ניתן למצוא מודעות מפתות המזמינות את הציבור הרחב לטיולים מגוונים ברחבי הארץ, ולעוד שורה ארוכה של בילויים, שמטרתם להנעים את הימים הללו, שבין תשעה באב לחודש הרחמים והסליחות.

בחור הישיבה הממוצע, עורך לעצמו מאזן. מה הוא הספיק בבין הזמנים? רבי יהודי, בצפון כבר היית? ובדרום? ומה עם צימר בגליל? או טיולי חמורים, טרקטורונים או סוסים? ושמא שיט בכנרת? או מסע גמלים בדרום? כמות החוויות המרגשות שמספיק בן הישיבה המצוי לצבור בימי החופשה, משמשת מדד לניצולם של הימים הללו, או לחילופין, לבזבוזם...

ואנו עומדים ותוהים: לאותה רדיפת תענוגות הכובשת את שולי מחננו, מה זו עושה? מה טיבה של הנהירה אחרי בילויים כאלו ואחרים, בעולמה של תורה? האם, חלילה, יש בכך כדי להעיד על כך שהעול, אותו עול המהווה נדבך חשוב בעבודת ד´ שלנו כעבדיו של מקום, אינו בתוקפו אצל אותם שוליים כבימים עברו, עד שאין במנוחה ושלווה די בכדי לספק את נפשו של בן תורה הממית עצמו יומם ולילה באהלה של תורה?

לא לי ולא לשכמותי להשיב על שאלות אלו, אולם את חשבון הנפש יעשה כל אחד ואחד לנפשו...

"בעטיו של מי נפתחה הרעה" י. ויין

מחאת הקוטג´ נפתחה באמצעות התקשורת המקוונת על ידי בחור המכנה עצמו כחרדי

בשבועות האחרונים עוסקת התקשורת ועימה כלל האוכלוסייה בנושא המחאות החברתיות. מחאת האוהלים עדיין אינה מוכנה לרדת מסדר היום ואליה מצטרפות (שלא לפי סדר הא"ב) מחאות נוספות כגון מחאת העגלות, מחאת נהגי המוניות, מחאת המטאטאים, אף המורים ניסו לארגן מחאה משלהם ועוד ועוד כיד הדמיון והיצירתיות השורה על מארגני המחאות למיניהן בימי פגרה ארוכים אלו.

אחת האוכלוסיות המושמצת ביותר על ידי המוחים, זו שאליה מופנית האצבע המאשימה, בהיותה נושאת בכל תחלואי החברה בישראל (מזכיר לנו תקופות אפילות מעולם שכולנו, כולל המוחים, היינו רוצים לשכוח) היא האוכלוסייה החרדית, המואשמת במציצת ליטרת הבשר האחרונה של האוצר על חשבון כלל תושבי מדינת ישראל. אפילו הערבים, הדרוזים והצ´רקסים ואף פליטים מסודן, ניגריה ואריתריאה זוכים ליחס של כבוד בינות לשדרת האוהלים בתל אביב. חלקם אף שובצו בוועדת המומחים האלטרנטיבית שהקימה התאחדות הסטודנטים, תוך התחשבות בצרכיהם ובמאווייהם. ואילו הציבור החרדי, למרות היותו הנפגע העיקרי מהשיטה הקפיטליסטית הנהוגה במדינה, ובסקרים הנערכים חדשים לבקרים זוכה הוא תדיר לתואר "הכבוד" "מתחת לקו העוני", זוכה כעת לגילויי אנטישמיות והסתה משומנת העולים מהמאבק החברתי המתוקשר.

הבה ניזכר כיצד התחיל גל המחאות הפושה במדינה. ובכן, "זכות ראשונים" נתונה למחאת הקוטג´. זו נפתחה על ידי בחור המכנה עצמו כחרדי, תושב העיר בני ברק, שקרא לחרם צרכנים על מחירו המאמיר של גביע הקוטג´. למרות שבתחילה (ואף בהמשך) הרעיון העלה חיוך על שפתי רבים, צברה המאה תאוצה והציבור הצטרף לחרם צרכנים, בגיבויה המלא של התקשורת. יוזם החרם נישא בגאון על גלי אהדה של "התקשורת החרדית החדשה", זו שנאסרה והוקעה ברבים על ידי רבותינו גדולי ישראל שליט"א. מן הסתם הרגיש אותו אדם את עצמו כדואג לטובת הכלל ובייחוד לטובת משפחות חרדיות, המכלכלות את ביתן בקושי רב. ברעיונות שהעניק יוזם מחאת הקוטג´ לאתרים "החרדיים", הוא לא הסתיר את הנאתו המרובה מן העובדה שהצליח להגיע להמונים דרך אתרי תקשורת מסוימים, שכאמור פועלים בניגוד להוראתם הברורה והנחרצת של רבותינו גדולי ישראל שליט"א.

אולם, כפי שראינו בכל הדורות, מי שאינו לוקח עצה מן הזקנים, עיני העדה, מזיק ופוגע בצרכים הברורים של העם היהודי, שכן ראיית האדם הפשוט אינה דומה כלל לראות עיניהם הצופיות למרחוק, כך גם בנושא זה. אותו יזם מחאה עממית "חרדי", גרם במישרין להמשך גל מחאות עיקש המסב נזק עצום לציבור שלם על לא עול בכפו. יוזם מחאת הקוטג´ בוודאי לא העלה בדעתו לפגוע באחיו, עצמו ובשרו. אך למרבה הצער, כך נגרם בעטיו של מי שפועל על דעת עצמו ואינו נמלך במנהיגי הדור הנושאים את משא הדור על כתפיהם. אותו אדם לא יוכל להיתמם ולומר לא שיערתי שכך יסובב על ידי המהלך שהגיתי. גם "האתרים החרדיים" ששיתפו עימו פעולה והיו שותפים פעילים בחיבור האוכלוסייה למאבק לא ינוקו מאשמה. שכן אמונים אנו על אמונת חכמים, על ציות מוחלט לפסיקת גדולי ישראל ועל ביטול רצונות ותאוות. כשחלילה לא פועלים בהשקפה יהודית טהורה אמנם לא תמיד מבחינים בנזק שנוצר, אך קלקול תמיד נגרם. ובנושא המחאות אנו רואים זאת באופן ישיר ומיידי.

באוצרו של העם היהודי אצורים אין ספור סיפורים ועובדות כיצד אמונת חכמים וציות לדברי גדולי ישראל הושיעו את העם, ואילו התנהגות הפוכה של אלו שחשבו כי הם מבינים יותר מהרב, וכי הם פועלים בהכרתם את העולם במהלכים שיביאו תועלת ורווחה לציבור, הנחילה מפח נפש, צער וחורבן הן במישור הרוחני והן במישור החומרי.

מתי כבר יבינו ויפנימו כל מקררי האמבטיה למיניהם כי מזדים הם במעשיהם, וכי עליהם להכיר את מקומם ומעמדם הראוי. לאילו הוכחות נוספות זקוק הציבור הנגרר אחריהם כדי שיבין, כי שותף הוא לרעתם ולנזקים שהם יוצרים בכך שאינו מוקיעם ומתרחק מחברתם?!