כמה מפגינים מגיעים מידי מוצאי שבת ל"ערבי הבידור" בחינם, שמנפיקים מארגני המחאה? התקשורת מגזימה במספרים, מתוך כוונה להמשיך ולעודד את גל המחאה. הדיווח התקשורתי,הפך מזמן לדיווח מגייס.. ♦ הכרזת ראשי המחאה כי הם מתכוונים להתמודד לכנסת, היא עניין של זמן בלבד. בינתיים יש כבר המחפשים שם למפלגת המחאה החדשה. כיצד קשור גאידמק לכל זה? ♦ מה הקשר בין מק"י למחאה? האם ועדת טרכטנברג, תהיה הוועדה מספר 21 ברשימת הוועדות שהקים נתניהו? כמה עולה צוות מנו? ♦ כיצד מתעלמת התקשורת מהנחיות מועצת העיתונות הארצית? ♦ מי היה המרגל המצרי שנחשף במדינת ישראל לפני יותר מארבעים שנה? וכיצד ינצח הימין הישראלי בבחירות בארה"ב?

תקשורת מגייסת

כמה מפגינים היו באמת ב"הפגנה הגדולה" בחיפה בשבוע שעבר?

פעם אמרו שהעיתונות הישראלית היא מגויסת. היום צריך לומר שהעיתונות היא לא מגוייסת אלא מגייסת. אחרת לא ניתן להבין כיצד ובאיזה אופן היא מסקרת את המחאה. ההפגנה במוצאי שבת שעברה בחיפה סיפקה אפשרות אישית לבדוק את העניין מקרוב.

בעוד הפרשנים והעיתונאים נעשו מומחים לספור אנשים על פי מטר מרובע ועל פי מדדים שונים ומשונים, היה צריך להגיע למרכז המסחרי בקרית אליעזר בחיפה, משם יצאה ההפגנה לעבר המושבה הגרמנית שלמרגלות הגנים הבאהיים, ולראות את העניין מקרוב.

עוד קודם שיצאנו למקום, דיווחה התקשורת על עשרות אלפים שכבר נמצאים בהפגנה. חלק דיווחו על 30 אלף מפגינים, חלק הסתפקו ב-27 אלף, היו שנקבו במספר 25 אלף, והצנועים ביותר דיברו על 15 אלף.

העיתונות דיווחה כי המפגינים מדגישים שהפעם ההפגנה הונעה על ידי השכבות החלשות בעיר התחתית של חיפה, בניגוד להפגנה הקודמת בעיר שנערכה במרומי הכרמל, שם גרה אוכלוסייה מבוססת יותר. המארגנים סיפרו כי מימנו בעצמם את ההפגנה, בין השאר באמצעות מכירת חולצות של המחאה. עוד צויין כי עיריית חיפה תרמה להם את ציוד הבמה.

וכך עם כל הדיווח הזה הגענו למקום, משוכנעים שנצטרך להחנות את הרכב מרחק רב מלב ההפגנה. אבל להפתעתנו ניתן היה להתקדם ממש קרוב למושבה הגרמנית, ללא הפרעות מיוחדות וללא עשרות אלפים מפגינים, כפי שדווח. בחינת זירת הארוע גילה כי היא לא יכולה להכיל יותר מכמה אלפים בודדים. עשרת אלפים זו כבר הגזמה פרועה ביותר.

מלבד זאת החיפאים ידועים כמי שעולים על יצועם מוקדם, ואפילו הפגנה חשובה ככל שתהיה, לא מוציאה אותם מהבית. הרב משה גפני שמגיע לעיר מעת לעת, מאבחן תמיד את העניין הזה, בקובעו בהומור, שאי אפשר לארגן שום דבר בחיפה לאחר השעה 9 בערב...

אולם העיתונות כאמור היתה בשלה, והיא קבעה שהיו עשרות אלפים בהפגנה ואפילו 30 אלף. הכתבים המקומיים שדיווחו מהמקום, סיפרו לכלי התקשורת הארציים על עשרות אלפים המתקבצים בשטח, אולם בתוך תוכם ידעו שהם מדווחים מהרהורי ליבם, את מה שהממונים עליהם רוצים כנראה לשמוע.

מלבד זאת, איזור המושבה הגרמנית בחיפה הוא איזור בילויים המלא מפה לפה במוצאי שבת. בימת ההפגנה הוצבה באמצע הרחוב, ולכן יתכן שכל אותם שישבו במסעדות הסמוכות, נספרו ונמנו לצורך ההפגנה (וגם כך המספר לא הגיע לעשרות אלפים).

מי שהגיעו למקום היו בעיקר אנשי שמאל, חברי תנועת הנוער העובד והלומד, פרופ´ סמי מיכאל (שגם נאם), ועוד ערבים ויהודים חברי חד"ש והמפלגות הערביות בחיפה, המתגוררים באיזור העיר התחתית.

כך מזייפים וצובעים מחאה בצבעים שקריים עזים, והכל בשם "הדיווח האמין התקשורתי הישר מהשטח"...

מחאה מתוקשרת

מעלים ומורידים: כך מגבירים ומנמיכים ציפיות בהתאם למצב בשטח

המחאה שנכנסה ביום ראשון לשבוע החמישי, ממשיכה לקבל חיזוק מהתקשורת, שאפילו מתאמת, מעלה ומורידה את הציפיות בהתאם. הנה דוגמא.

בבאר שבע הפגינו על פי המספרים (המוגזמים) של התקשורת בין 15 ל-25 אלף מפגינים, בשעה שהמארגנים ציפו ל-40 -50 אלף. מדובר במספר בהחלט גבוה, אך כאמור מארגני ההפגנה שהעתיקו אותה מת"א דרומה, רצו לראות שם הרבה יותר, וכך דווח גם בתקשורת.

אחד מאתרי התקשורת המלווה את ההפגנות בסיקור צמוד ומעודד, כתב עוד קודם ההפגנה, כי "המארגנים צופים יותר מ-40 אלף משתתפים". במקביל גם המשטרה ציפתה לעשרות אלפי משתתפים ואישרה למארגנים הפגנה בת 30 אלף אנשים.

אלא שבהמשך הערב, כאשר התברר שמספר הבאים לבאר-שבע נמוך מהצפי, שינו המארגנים את הערכתם. במקביל, גם אתרי התקשורת מיהרו לשנות את התחזית לבואם של 40 אלף מפגינים, ולפתע ציינו כי "מארגני ההפגנה בבאר-שבע צופים יותר מ-15 אלף משתתפים"... ואם זה דיווח אמין, מהו דיווח שקרי?

גם בטורים ובפרשנויות ניתן מקום נרחב לעידוד המפגינים, תוך שיגור עקיצות נגד ראש הממשלה. "מבחינת נתניהו, המחאות בבאר-שבע, באופקים ובבת-ים מסוכנות לעתידו

הפוליטי יותר מאשר ה´התנחלויות´ בשדרות רוטשילד ונורדאו", כתב אחד הפרשנים. "אם ´הפנתרים הלבנים´ משדרות רוטשילד ישכנעו את היושבים בקריית-מלאכי, שלומי ואור-עקיבא שגם מצבם רע, ויהיה כנראה עוד יותר רע — ´הלך עליו´".

כותרות נוספות קבעו, כי הפעם "זה היה הערב של עפולה ונתניה, מודיעין ובית-שמש, שכונות המצוקה ופרברי המעמד הבינוני המבוסס. מספר המפגינים היה נמוך מציפיות המארגנים, אבל תושבי הפריפריה אמרו אמש בקול רם: גם לנו יש כוח".

והיה גם כתב אחד יוצא דופן, (יגאל סרנה), שכתב על ההפגנה בבאר-שבע — כי היתה זו "הפגנת חולשה". "באר-שבע לא יצאה מכליה, לא בקעה משיכוניה. קשי היום לא זרמו, ואילו את מעמד הביניים הבאר-שבעי מצאתי בעת שחיפשתי מקום לכתוב ולשלוח ממנו את הטקסט הזה, במרכז קניות עצום בשם ´ואן פלז´ה´. שעה ארוכה חיפשתי שם מקום חניה".

ורק עיתון אחד (שיש הקושרים אותו לנתניהו), ניסה להכניס פרופורציות להפגנות. תחת הכותרת: "הפגינו, אבל פחות", נכתב על "ההצלחה בחיפה, ועל האכזבה בבאר שבע"...

בלשכת ראה"מ סירבו להתייחס להפגנות, אך גורמים בליכוד טענו כי מדובר בכישלון. "שוב קיבלנו הוכחה שמדובר בהפגנת שמאל תל-אביבית". לדבריהם, ´מאות האוטובוסים שהקרן-החדשה הוציאה לפריפריה לא הצליחו להסית את הציבור נגד הממשלה´".

מי בראש

מתי תעבור המחאה מהאוהלים ברוטשילד לשדה הפוליטי?

אז מי עומד מאחורי המחאה? גופים שונים וכן מפלגות שמאל, מבקשים ליטול קרדיט, אך מיד חוזרים בהם, מחשש שיאמרו כי המחאה היא פוליטית, והם הם שגרמו לכך. קדימה היתה רוצה בכל מאודה להוביל את ההפגנות וכמוה מרצ, או יאיר לפיד, אבל בפועל כולם נזהרים, מחשש שייזרקו מהמקום על ידי איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, וחבריו.

בפועל מצהירים מארגני המחאה, כי הם אינם אנשים פוליטיים. כאשר שואלים אותם על כוונותיהם העתידיות, הם דוחים את האפשרות של ריצה לכנסת. אולם בסוף כל שיחה הם מכניסים משפט אחד: "אי אפשר לדעת מה בסוף יהיה". בכך הם נותנים בכל זאת פתח לאפשרות, שיצאו עם ריווח אישי מארועי הקיץ אותם ארגנו.

"המפגינים יהיו חייבים להתארגן לכוח פוליטי", סבורים רבים במערכת הפוליטית, אף שהם יודעים כי מפלגה חדשה כזו, תגרום לפיצול נוסף של השמאל, כיוון שהיא תרכז בעיקר מצביעים ממעמד הביניים. מי שתיפגע מכל בעיקר תהיה ציפי לבני עם מפלגת קדימה וכן מרצ, העבודה ויאיר לפיד.

אם עד לא מכבר צפו רבים כי לפיד יהיה הפתעת הבחירות הבאות עם 15 מנדטים, הרי שמפלגת המחאה החדשה בראשות החבר´ה הצעירים, עשויה-עלולה לגזול לו מנדטים רבים, ולהשאיר אותו באולפני התקשורת. גם העבודה, ששוב מגלה סימני התאבדות פוליטית פנימיים עקב המריבות שאינן נגמרות, תאבד מכוחה (שעוד נותר) למפלגת הצעירים החדשה.

אפשר גם להניח שיקרה כאן תהליך הפוך מזה שקרה לפני שתי מערכות בחירות עם מפלגת הגימלאים. בעוד אז, הצביעו צעירים רבים למפלגת הסבא-והסבתא, כמחאה נגד המפלגות האחרות, לאחר שטענו כי אין למי להצביע, הרי שבבחירות הבאות, הסבים והסבתות יחד עם ההורים, יתגייסו ויצביעו לבנים ולנכדים שלהם שוכני האוהלים. כבר היום ניתן לראות בהפגנות מבוגרים רבים שמגיעים להזדהות עם המאבק של הצעירים.

הפרשנים כאמור מאוחדים בדעה שהצעירים הללו צריכים להראות מהו כוחם הפוליטי. "אם רוצים לשנות סדרי עדיפויות, הרי שזו שאלה פוליטית ויש להתמודד על כך לכנסת", כתבו רבים מהם השבוע, תוך שהם מצטטים פרופסורים שונים.

מנגד יש רבים החושבים, כי המחאה התל-אביבית הזו אינה במקום, כיון שאותם צעירים מבקשים להתגורר במקומות הכי יקרים בת"א. מי שמעז להתבטא ברוח זו, סופג אמנם מנת ביקורת גדולה, שמחייבת אותו להתנצל, אבל הדעה הזו בכל קיימת, וכאשר היא תגיע לקלפי, יבחנו אותה מכל היבטיה.

מה שברור הוא, כי בסופו של דבר, המפגינים התל-אביבים יתפנו מהאוהלים שלהם, (או שהמשטרה — בלחץ השכנים, יפנו אותם). או אז ברור, כי המחאה תעבור לשדה הפוליטי. המפגינים הצעירים יגלו אז כמה קשה הוא השדה הפוליטי וכמה הוא גובל עם מריבות פנימיות (מי בראש). ההחלטות מתקבלות בסופו של דבר בכנסת.

צדק חברתי

מותג פוליטי: מי רוצה לרכוש את שמה של מפלגת גאידמק, בכמה ומדוע?

איך יקראו למפלגת המחאה החדשה, אם וכאשר היא תחליט להתמודד לכנסת. השם הטבעי שמאפיין את המחאה, הוא השם שנישא בכל ההפגנות: "העם דורש צדק חברתי". אך טבעי יהיה לקרוא למפלגה החדשה "צדק חברתי". אולם זה גובל בקשיים.

מתברר כי מאז החלה המחאה, פנו גורמים שונים וכן תנועות פוליטיות לכנסת, כדי לבדוק האם השם "צדק חברתי" פנוי. אלא שאז גילו כי השם הזה כבר תפוס על ידי מפלגתו של איש העסקים, המיליונר ארקדי גאידמק. בבחירות אמנם נכשל גאידמק, אולם המפלגה שלו ממשיכה להתקיים.

הגופים השונים גילו, כי גאידמק מחזיק בשם הפופולארי "צדק חברתי", ומאז ניטש קרב עיקש מי יזכה לרכוש ממנו את השם הזה, באמצעותו ניתן (לפי דעתם), לגרוף הון פוליטי.

מי שכבר הניחה הצעה מעשית על שולחנו של גאידמק, היא תנועת השמאל — "החופש לבחור — החופש להיבחר", שפנתה לבא כוחה של מפלגת גאידמק, והציעה סכום של חצי מיליון שקל, כדי לקבל לידיה את ניהול המפלגה. המטרה שלה היא לקחת את המפלגה כפי שהיא יחד עם שמה, ולהציב בראשה אנשי ציבור מוכרים, ולהתמודד לכנסת על גלי המחאה.

יו"ר התנועה, אלמוני צעיר בן 33, בשם יואב גוטרייך, התראיין השבוע לתקשורת ואמר, כי המחאה אמנם חזקה, אבל לא תניב תוצאות אם לא תשגר נציגים לכנסת. "הדבר הטבעי מבחינתנו הוא להקים מפלגה בשם ´צדק חברתי´, אבל השם תפוס, ולכן הצענו לשלם כסף כדי להעביר את המפלגה הזו לניהולנו", הוא אומר. מי שיממן את המפלגה החדשה, יהיו אנשי עסקים מהארץ ומחו"ל.

הכל ערוך איפוא ומוכן לקראת הקמת המפלגה החדשה — צדק חברתי, אולם נותרה בעיה קטנטונת אחת. במפלגת המקור — צדק חברתי של גאידמק, לא ממהרים למכור את השם או להפטר מהרכוש שיש להם ביד. לדברי פעילי המפלגה, יש כיום שני פוליטיקאים מוכרים וותיקים שמעוניינים לעמוד בראשה.

"אי אפשר לקנות מפלגה", צוטט השבוע עו"ד דוד נרודצקי, בא כוחה של המפלגה והיועץ המשפטי שלה. "המפלגה שלנו חיה. יש לה 32 נציגים ברשויות המקומיות בכל רחבי הארץ, וזה לא שאלה של מחיר פוליטי", הוא אומר. "אנו מעדיפים שיתוף פעולה פוליטי ולא למכור".

מה שברור הוא שגיאדמק עשה את העסק הכי טוב, כאשר נטל בזמנו את השם "צדק חברתי", בלי שידע שהשם הזה יהפוך למבוקש ולהיט פוליטי.

מק"י בשטח

האם המפלגה הקומוניסטית הישראלית תופסת טרמפ על גב המחאה?

יש מי שבכל זאת מנסים לקצור קרדיט מההפגנות, ולטעון שהם הם עומדים מאחוריהן. מדובר במפלגה הקומוניסטית מק"י, שכבר אינה קיימת פוליטית, אך הרעיונות שלה עדיין קיימים.

בן גוריון אמנם סלד מהמפלגה הזו, (כפי שסלד מבגין) וטבע את הביטוי "בלי בגין ומק"י", אבל ראשי המפלגה הקומוניסטית, אלו שעדיין קיימים, כתבו השבוע, כי המצע שלהם משמש בסיס לתנועת המחאה של השבועות האחרונים.

מק"י עצמה מהווה את הגוף המרכזי בתנועת חד"ש, ולא רבים יודעים כי אצל רשם המפלגות, חד"ש אינה רשומה כלל כמפלגה, אלא מק"י — מפלגה קומוניסטית ישראלית, אף שכאמור המפלגה הזו אינה פעילה. ולמרות כך מנסים עכשיו אותם שנותרו בה, לגרוף לעצמם את הקרדיט, והם מנערים את האבק, ומזכירים שהם הם מניעים את תנועת המחאה...

במאמר שפורסם בשבועון "זו הדרך", המזוהה עם הרעיון הקומוניסטי, כתב אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי, כי "דרישות המפגינים והתוכנית לשינוי חברתי, תואמים את רעיונות חדש ומק"י ופעיליה נוטלים חלק בעיצוב התוכנית, ואף תורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם".

דוידי שכתב בעבר ביומון ההסתדרות "דבר", ואף כיהן כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש, כתב, כי "טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית, מנוגדת לחלוטין למדיניות הממשלה הנוכחית ולמדיניות הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה, שממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים, ולכן על הממשלה הזו לפנות את מקומה".

המסקנה השניה של מק"י היא, שלצורך השינוי הנדרש, יש להפיל את הממשלה, וזאת יכולה לסייע מק"י. לדבריו, "בימים אלו נערכים דיונים לקראת הועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ומק"י יכולה לסייע למחאה, ולא רק בשטח המאבק, אלא בקביעת תוכניות פעולה נוספות, לקלוט את הקולות העולים מהמחאה ולהוביל אותם לשפת המעשה".

דבריו אלו של דוידי מעוררים אמנם גיחוך, כיוון שהצעירים המובילים את המחאה, אינם נמנים על המפלגה הקומוניסטית. אך שוב מתברר כיצד אנשי שמאל רדיקלים מנסים להשיג את יעדם באמצעות ההפגנות, כאשר המטרה המרכזית שלהם היא הפלת נתניהו.

בום "טראח-טנברג"

שיטה קבועה: כמה ועדות הקים בנימין נתניהו מאז נבחר לתפקידו?

פרופ´ עמנואל טרכטנברג, ראש הצוות שמינה נתניהו לשינוי כלכלי-חברתי, ביקר השבוע במוקד מחאת האוהלים בכיכר המדינה, שלף פנקס ושוחח עם עשרות פעילים, תוך שהוא רושם את הדברים ששמע מהם. בסוף דבריו זכה למחיאות כפיים.

המשפט שקנה את הצעירים היה? "הראש שלי לא למכירה" הוא הסביר כי ראש הממשלה נתן לו חופש פעולה ועצמאות טוטאלית, ולכן הוא מתכוון לעשות הכל כדי לתרגם את המחאה לשפת המעשה והמדיניות.

דבריו של פרופ´ טרכטנברג, העומד בראש "צות מנו", (כפי שמכנה אותו התקשורת), אינם באים על חלל ריק. שרים וח"כים יודעים שכמעט כל ניסיון להעברת מהלך שנוי במחלוקת, מסתיים אצל נתניהו בהקמת ועדת בדיקה מטעמו. מדובר בועדות בדיקה שהפכו לשגרת עבודה בלשכתו.

ואכן כל אימת שצץ נושא בעייתי, שעלול לפורר לנתניהו את האחדות הקואליציונית, מכריזים במשרד ראה"מ או בלשכות השרים הרלוונטיות, על הקמת צוות בדיקה. לעיתים מסיים הצוות את תהליך הבדיקה בתוך זמן קצר, ומוצא פתרון של פשרה. לעיתים נמשכת עבודת הוועדות חודשים ארוכים, ובינתיים הנושא הבעייתי נעלם מסדר היום הציבורי.

בדיקה מראה, כי מאז נבחר נתניהו לתפקידו, הוא הקים יותר מעשרים ועדות בדיקה רשמיות במשרד ראה"מ. בראש רוב הוועדות הוצב מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי. לעיתים שימש גבאי לבדו כבורר או כמתווך בין משרדי הממשלה, והוא זה שפעל מאחורי הקלעים כדי לגבש פשרה. לא פלא שכיום הוא מעוניין לפרוש. העבודה שלו היתה קשה ומפרכת, יותר מכל השרים גם יחד.

אחת הדוגמאות לוועדה, שמתקשה לגבש את מסקנותיה, היא הוועדה לבדיקת הריכוזיות במשק. מדובר בוועדה שהוקמה לפני כעשרה חודשים, ואמורה היתה לסיים את עבודתה בארבעה חודשים. המועד הזה חלף ללא שהועדה תגיע להמלצות. עתה בעקבות גל המחאה והכרזת ראשי הוועדה גבאי וחיים שני, מנכ"ל משרד האוצר, על פרישתם, לחץ נתניהו על הצגת ממצאים בטווח זמן מיידי.

ועדה נוספת שלא הגיעה למסקנות, מונתה לפני כשנה וחצי. מדובר בצוות שפעל להבראת רשות השידור, אחרי שהשר יולי אדלשטיין ויתר על אחריותו. מאז חלפו חודשים ארוכים, יו"ר חדש מונה לרשות, אך הוא רחוק משיקום.

ויש עוד ועדה שזכורה לכולם. מדובר במחלוקת שפרצה לאחר החלטת הממשלה להעתיק את המיקום המיועד של חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי באשקלון. התקשורת ליבתה אז את המחאה הציבורית, ונתניהו נכנע ומינה צוות בראשותו של אייל גבאי (כמובן) כדי למצוא פתרון.

גבאי החליט לבטל את החלטת הממשלה, וקבע כי חדר המיון יוקם במקום שתוכנן לו מראש, בצמוד לבית החולים, והקברים שעמדו במוקד המחלוקת יועתקו למקום אחר. כל הגופים המעורבים בסכסוך קיבלו את החלטתו. עד היום לא בוצע הדבר...

האם גם דינו של צוות טרכטנברג להמליץ המלצות שלא ייושמו. האם שוב הלך נתניהו בשיטת הבום-טראח-טנברג?

ללא אחריות

השבוע שוב הוכח: העיתונות החרדית מבוקרת, אחראית, אמינה וחינוכית

"יתד נאמן" אינו צריך את הנחיותיה והוראותיה של "מועצת העיתונות הארצית", כדי לדעת מה לכתוב ומה לא. יש לו את הקודים הפנימיים של "הרחק מהכיעור והדומה לו". מי שכן צריכה את ההנחיות הללו, היא העיתונות הכללית. אולם מתברר שהיא מתעלמת (ואפילו מזלזלת) לחלוטין על ההוראות הללו.

כדי להבין במה דברים אמורים, יש לפרט תחילה את תפקידה של מועצת העיתונות הארצית. מדובר בפיקוח על רמת העיתונות בארץ, פיקוח על אמינות הכתבות, מניעת הסתה ולשון הרע ועוד. לפני שנים שיגרה המועצה מכתב לעורכי כלי התקשורת בארץ, וביקשה שלא להבליט מקרים, בהם אנשים מחליטים לשים קץ לחייהם. לכל היותר יש לכתוב את הדברים במקום מוצנע בשולי העיתון.

הבקשה לא הגיעה על חלל ריק והיא מתבססת על מחקרים בארץ ובעולם, המראים בצורה ברורה, כי פרסום מקרים כגון אלו, תוך פירוט כיצד הם מתבצעים, מביאים לתגובות של חיקוי, במיוחד בקרב בני נוער, ובמיוחד אם האיש ששם קץ לחייו, הוא מוכר ומפורסם.

ולמרות כך, כלי התקשורת לא נמנעו והמשיכו לפרסם כל סיפור שכזה בהבלטה רבה.

לפני שלוש שנים, לאחר שהמועצה נוכחה לראות שההוראות שלה לא מיושמות, בעיקר בגלל התחרות הפרועה בין כלי התקשורת השונים, מיתנה את הנחיותיה וביקשה מהעורכים, כי בדיווח על מקרים של שימת קץ לחיים, יש לדווח ברגישות ובזהירות, וראוי להימנע מפרסום פרטים על אופן השיטה.

האם ההוראות אלו יושמו? האם העיתונות מקפידה לבצע אותן? השבוע ניתנה התשובה. כל כלי התקשורת הקדישו כותרות גדולות, חלקם בעמודים הראשונים וחלקם בכפולת עמודים על החלטתו של שדרן תקשורת לשים קץ לחייו.

העיתונים אף הגדילו (שמא הקטינו) לעשות, ופרסמו את שמה של החברה השוויצרית שסייעה לאותו שדרן בהחלטתו. אגב, חברה זו לא עושה את זה חינם, אלא גובה 4,000 יורו עבור הפעולה... העיתונות אף פרסמה את המכתבים שהותיר השדרן, ופרסמה בכתבות מיוחדות את יומניו האחרונים, ובסך הכל דיווחה אודותיו ואודות המעשה עצמו באהדה בלתי מוסתרת, ללא שום נימת ביקורת.

ובעוד התקשורת הכללית נסחפת ומתארת לפרטי פרטים את החלטתו של אותו שדרן בכיר לשים קץ לחייו, תוך תיאור מבחיל של אופן המוות, דממה התקשורת החרדית בעניין, ולא הקדישה לנושא ולו חצי שורה.

אין אנו באים לקלס את התקשורת החרדית על דברים שהם מובנים מאליהם. הביקורת היא על התקשורת הכללית, המתעלמת מהוראות מועצת העיתונות הארצית, ומפרסמת בהבלטה ובפרטי פרטים, דברים שאינה צריכה לפרסם, ובכך מעודדת בעקיפין בני נוער לחקות את נשואי הכתבה, וללכת בעקבותיהם.

שוב הוכח כיצד התקשורת הכללית נוהגת בצורה חסרת אחריות, ללא שום בקרה. המגוחך הוא שמעת לעת מתפרסמים שם מאמרים, המנסים ללעוג לביקורת הפנימית הקיימת בעיתונות החרדית. השבוע כאמור שוב הוכח, עד כמה הביקורת הפנימית חשובה, חיובית, ואפילו מגובה במחקרים כלליים ואוביקטיביים.

צוות מנו

כמה עולה עבודת ועדת טרכטנברג ומי לא יקבל שכר עבור השתתפותו?

העבודה של "צוות מנו" אינה זולה כלל ועיקר. מדובר בצוות יקר — תרתי משמע. שעת עבודה של הוועדה תעלה 1,044 שקל, שהם 174 שקל לשעה לכל יועץ חיצוני. התשלום יינתן לשישה חברי ועדה, שאינם מכהנים בתפקיד ציבורי, אלא משמשים כיועצים חיצוניים לוועדה.

פרופ´ טרכטנברג, העיד בפני הצעירים, כי הוא קורס מעומס ובקושי עומד על הרגליים מרוב עבודה. בפועל הוועדה תתכנס לשמונה שעות בשבוע במשך חודש וחצי, והתשלום יגיע לכ-55 אלף שקל.

במשרד ראה"מ החליטו לפצות את המומחים והיועצים החיצוניים עבור הזמן שישקיעו בעבודת הוועדה. התשלום שנקבע ליועצים הוא לפי ההוראות לתגמול חברי ועדות ציבוריות ועל פי הנהלים של החשב הכללי באוצר.

בד בבד החברים המכהנים בתפקידים בכירים בממשלה או בבנק ישראל, לא יקבלו תוספת שכר עבור ישיבות הוועדה. זה הרי תפקידם. עם זאת, תקציב הצוות עדיין לא גובש סופית, מה שיכול לייקר את עבודת הצוות בעתיד.

בישיבה הראשונה של הצוות, הוקמו שישה צוותי משנה שיעבדו במקביל: צוות מסים, צוות תחרותיות ויוקר המחיה, צוות שירותים חברתיים, צוות דיור, צוות ניתוח עלויות ואיתור מקורות תקציביים וצוות תשתיות וזירות הידברות, שיפתח דרכי תקשורת עם הציבור.

הוועדה אמורה להגיש את המלצותיה עד סוף ספטמבר לקבינט השרים הכלכלי-חברתי בראשות שר האוצר יובל שטייניץ.

"אני לא ישן בלילה מאז שלקחתי על עצמי את ראשות הוועדה", העיד טרכטנברג. "לא פשוט לי לתפעל וועדה כזו", הסביר. ובכל זאת ניאות לעמוד בראשה, לאחר הלחצים שהפעילו עליו ראש הממשלה ושר הביטחון.

"רעייתי אמרה לי לא להיכנס להרפתקה הזו, אבל כל התותחים של המדינה ביקשו לדבר איתה כדי שתתרכך ותאשר לי ליטול את ראשות הוועדה" סיפר על מה שארע מאחורי הקלעים.

לא פוטר מיליון שקל: סכום התביעה של גב´ נתניהו נגד עיתון ערב שכתב נגדה

הרחק מעיני התקשורת מתנהלת בימים אלו תביעת דיבה שהגישה אשתו של ראה"מ נגד עיתון ´מעריב´.

מדובר בתביעה שהוגשה בתחילת 2010, בדרישה לפיצוי בסך מיליון שקל לאחר רשימה שפירסם כתב "מעריב", בה טען, בין היתר, כי גב´ נתניהו היתה מעורבת בהדחתם של כמה מאנשי המשק בבית ראש הממשלה, כולל גנן "יהודי מבוגר, בן למעלה מ-70", "אב שכול", כלשונו של הכתב.

נתניהו הכחישה את הדברים וקבעה בתצהירה, כי לא דרשה לפטר את הגנן של בית ראש הממשלה. "לא הוריתי ולא ביקשתי מגורמי לשכת ראש הממשלה, משרד ראש הממשלה או בית ראש הממשלה לסיים את עבודתם של אנשי המשק בבית ראש הממשלה באופן גורף", טענה בתביעה.

בתקשורת אין זכר לכל הדין ודברים הזה. לא נעים כנראה למישהו, שמרגיש אולי כי הוא עומד להפסיד.

פרשת יעקוביאן

עולה מברזיל: כך ניסה המודיעין המצרי להחדיר מרגל ארצה

ללא קשר לפרשת "הריגול" (השבועית), של מצרים נגד ישראל, וללא קשר לפירסום השבוע כי מצרים לכדה מרגל נוסף, קצין במוסד בשם "אופיר הררי", פירסם השבוע השב"כ פרשה שהתרחשה לפני יותר מארבעים שנה, ובמרכזה מעצר חשוד בריגול למען מצרים.

היה זה ב-63, כאשר השב"כ עצר עולה מברזיל, תושב אשקלון, בשם יצחק (זכי) קוצ´וק. בחקירתו התברר כי האיש ששמו המקורי היה קבורק יעקוביאן, ממוצא ארמני, הוחדר למדינת ישראל, שנתיים קודם לכן, על-ידי המודיעין המצרי, שהתאים לו זהות שאולה של יהודי.

השב"כ עלה לראשונה על עקבותיו, כאשר בפיקוח צנזורה יורט מכתב חשוד, שנשלח לכתובת ברומא, שהייתה מוכרת כמשמשת את המודיעין המצרי. מכתב זה, שנכתב באנגלית, לא סיפק פרטים רבים, כיון שלא כלל שם או כתובת של השולח. מתוכנו הסתבר כי הכותב הגיע לארץ ב-24 בדצמבר 1961, וכי הוא שוהה בקיבוץ כלשהו.

הניסיונות הראשונים לאתר את החשוד לא צלחו, אולם, המשך הפיקוח הצנזורלי הניב מכתבים נוספים, ששיגר החשוד לרומא, וכן מכתב ששוגר מהכתובת ברומא לאדם בשם "זכי סלים" בקיבוץ נגבה שבדרום הארץ. בדיקה מעבדתית שנערכה למכתב זה העלתה, כי הוא כולל מסרים שנכתבו בכתב סמוי (כס"מ) בשפה הערבית.

בפברואר 1962 אותר זכי (בן סלים) קוצ´וק והוחשד כמי שאחראי לחליפת המכתבים החשאית, שכאמור כללה דיווחים בכתב סמוי. זיהויו הוודאי קיבל אישוש באוקטובר 1962, לאחר שבמכתב ששיגר לרומא הוא הודיע כי עבר להתגורר באשקלון.

עם איתורו למד השב"כ, כי קוצ´וק עבר מהקיבוץ, בו למד באולפן לעברית, לדירה שהסוכנות העמידה לרשותו באשקלון, וכי הוא עומד להתגייס לצה"ל ב-5 בנובמבר 1962. השב"כ איפשר את גיוסו בתיאום עם מחלקת ביטחון שדה של צה"ל, תוך שהחשוד הוגבל מראש לשרת בתפקידים בלתי-רגישים ותחת פיקוח הדוק. קוצ´וק הוצב לשרת כנהג במפקדת הג"א.

הוא שירת בצה"ל שנה בלבד, ושוחרר, לבקשתו, שחרור מוקדם בנובמבר 1963. את בקשתו נימק בהיותו בגיל מבוגר, וברצונו להתבסס בחיים ולשאת אישה. בתאריך 19 דצמבר 1963 נעצר בדירתו באשקלון, כאשר בין השיקולים לעיתוי מעצרו הייתה כוונתו לשאת לאישה בחורה ישראלית, שלא הייתה מודעת, כמובן, לזהותו האמיתית.

החקירה העלתה כי זכי (בן סלים) קוצ´וק הוא למעשה ארמני בשם קבורק יעקוביאן, יליד 1938, אשר נולד בקהיר שבמצרים, להורים שנמלטו מטורקיה לאחר טבח הארמנים. יעקוביאן שהיה ללא נתינות, עבד כצלם בסטודיו לצילום בקהיר. ב-1959 נעצרו, הוא וחברו, על-ידי המשטרה המצרית על פשעים מקומיים, ונידון למאסר של שנה וחצי.

הדרכה מודיעינית

כדי להכיר את הדת היהודית, ביקר בבית הכנסת הגדול בקהיר

במהלך תקופת מאסרו, בינואר 1960, נפוצה בכלא שמועה כי השלטונות מחפשים דוברי שפות זרות. הוא הציע את עצמו ורואיין בכלא בידי קצין מודיעין מצרי, שניסה לגייסו לשליחות מודיעין בחו"ל. לדברי יעקוביאן, הוא הבין בשלב מסוים כי מדובר בשליחות למדינת ישראל, וסירב.

יעקוביאן הגיש ערעור על מאסרו ושוחרר מהכלא, אך תוך זמן קצר הגיע למצוקה כלכלית, לאחר שהתקשה למצוא עבודה בשל עברו הפלילי. בשלב זה חידש איתו קצין המודיעין המצרי את הקשר, וניסה לשכנעו להתגייס לשירות המודיעין המצרי למשך שלוש שנים, תוך הבטחות למתן אזרחות מצרית; דאגה כלכלית לאמו האלמנה, ומתן פטור משירות צבאי מצרי. הפעם נענה יעקוביאן להצעה.

לאחר גיוסו, עבר הדרכה מודיעינית לקראת שיגורו למדינת ישראל, אימץ זהות יהודית שקיבל מהמודיעין המצרי, ואף עבר ניתוח ברית מילה. בזהותו החדשה הוא היה יהודי יליד סלוניקי, שהיגר למצרים עם אמו.

יעקוביאן צויד על ידי המודיעין המצרי בשני תצלומים: האחד — צילום של בית הקברות היהודי בקהיר, והשני צילום של קבר אמו (כביכול). כדי להכיר את הדת היהודית ומנהגיה, ביקר מספר פעמים בלוויית אחד ממפעיליו בבית הכנסת הגדול בקהיר, לרוב בשבתות ובחגים. הכנתו זו הייתה שטחית ביותר, ולמעשה הוא היה בור מוחלט בענייני יהדות.

לאחר שצויד בתעודת תושב חסר נתינות על שם יצחק קוצ´וק, התייצב בהכוונת מפעיליו במשרדי "הצלב האדום" וביקש שם סיוע להגירה ממצרים. הוא הופנה למשרדי נציבות האו"ם לפליטים, שם הציעו לו שני יעדי הגירה, מהם בחר להגר לברזיל. בקונסוליה הברזילאית הציג, בין שאר התעודות שנדרש להביא, גם תעודה מהרבנות בקהיר, שאישרה את זהותו כיצחק קוצ´וק. תעודה זו סופקה לו, כמובן, על-ידי המודיעין המצרי.

יעקוביאן הגיע לברזיל באפריל 1961 באונייה שיצאה מאיטליה. בדרך התיידד מאוד עם משפחה ישראלית מקיבוץ ברור חיל, שנסעה לביקור משפחתי בברזיל.

בברזיל המתין לו אחד ממפעיליו המצרים, ששוגר במיוחד לשם לצורך ליווי המבצע, והוא הנחה את יעקוביאן להדק את קשריו עם המשפחה מישראל. יעקוביאן לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה בתכנון המשך החדרתו למדינת ישראל. ראש המשפחה הישראלי שכנע אותו לעלות לארץ, ואף הסדיר עבורו את הקשר עם המוסדות הציוניים שעסקו בעלייה בברזיל. עד מהרה קיבל קוצ´וק/יעקוביאן אשרת עולה, ואף חתם על התחייבות לשרת בצה"ל.

לקראת "עלייתו" למדינת ישראל צייד אותו מפעילו המצרי בכסף ובמצלמות, ובדרכו לארץ אף נפגש בגנואה שבאיטליה, עם גייסו המצרי, שתידרך אותו תדרוך אחרון. המצרים ביקשו לבחון, בשלב הראשון, את התאקלמותו ואת עמידות הכיסוי שלו במציאות הישראלית.

התכתבות חשאית

כתובות כיסוי באיטליה: כך ניסו להעלים את זהותו של המרגל

על-פי התוכנית המצרית, היה עליו למצוא עבודה בחנות צילום בסביבות תל-אביב, ולאחר כשמונה חודשי התאקלמות לנסות לצאת למצרים דרך קפריסין ואז תישקל השקעה כספית בפתיחת חנות צילום אותה ינהל בתל-אביב. בביקור מולדת זה, כך נאמר לו, ילמד תקשורת חשאית אלחוטית ולאחר מכן יצויד במכשיר אלחוט שיקבל בתל-אביב.

בתקופת ההתאקלמות נקבעו עמו סדרי תקשורת של התכתבות חשאית באמצעות כתובות כיסוי באיטליה. הוא הודרך וצויד ב-כס"מ (חומר לכתיבה סמויה) ובחומר לפיתוחו. באשר למטרות האיסוף בישראל: הוא הונחה לדווח בשלב ההתאקלמות רק על סימנים למצבי כוננות או תכונה בלתי רגילה בישראל.

קוצ´וק/יעקוביאן הגיע לארץ ב-24 בדצמבר 1961, אך מהלך העניינים לא תאם את התכנית המצרית. הוא נשלח, לבקשתו, לאולפן בקיבוץ ובנובמבר 1962 גויס, כאמור, לצה"ל.

מפעיליו המצרים הנחו אותו להשתדל ולשרת בחיל השריון, אולם, כל ניסיונותיו להגיע לתפקיד בעל משמעות בצה"ל לא צלחו בעקבות טיפולי שירות הביטחון הכללי ומחלקת ביטחון שדה.

בקשות נוספות שלו: לשרת שירות קבע בצה"ל ולשמש כצלם במודיעין פיקוד מרכז (תפקיד שהוצע לו, לדבריו, ביוזמת אחד ממפקדיו) נדחו מסיבות מובנות. במאי 1963 הוא הגיש בקשה להתקבל לקורס קצינים אך נכשל במבדקי הקצונה. בנובמבר 1963 הוא שוחרר, כאמור, מצה"ל, ולאחר זמן קצר נעצר.

בעקבות חקירתו הסתבר, כי עד למעצרו שיגר קוצ´וק/יעקוביאן למפעיליו 18 מכתבים, 6 אגרות אוויר ושתי גלויות. הוא קיבל מהם 8 מכתבים ושלוש גלויות. הוא הצליח לדווח למפעיליו מספר ידיעות מודיעין וביניהן: — מיקום מחנה חיל השריון בג´וליס ומספר הטנקים שהיו מצויים בו אז. מיקום מחנה חאסה, ליד ג´וליס. מפקדת הג"א ביפו. רכש צפוי של מטוסי מיראז´, טנקים וכלי נשק חדישים אחרים. טיסות אימון של מטוסי מיראז´, מיסטר ואורגן באזור לכיש. קיומו של כור גרעיני בין דימונה לסדום.

יעקוביאן הועמד לדין על ריגול, ובמרס 1964 נדון לשמונה עשרה שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן, במרס 1966, הוא שוחרר במסגרת חילופי אסירים עם מצרים. הוא ו-2 מצרים נוספים הועברו למצרים תמורת שחרורם של 3 ישראלים, שעברו בטעות את הגבול לרצועת עזה.

בניגוד ל"מרגלים הישראלים" שמצרים מנסה לחשוף מידי תקופה, כאן היו לשב"כ ראיות ברורות מי האיש, מי שלח אותו ומה מעשיו.

ידיד מדינת ישראל

בארה"ב מעריכים: זה האיש שעשוי לנצח את הנשיא ברק אובמה

שמונה פוליטיקאים התמודדו השבוע במשאל שאינו מחייב בעיירה איימס באיווה על אהדת המצביעים הרפובליקנים. מי שזכתה במשאל הייתה מישל בקמן, הנציגה הבכירה של תנועת "מסיבת התה" השמרנית.

אולם רבים בארה"ב מעריכים, כי מי שיכול לנצח את הנשיא אובמה מהמפלגה הדמוקרטית, הוא מישהו אחר לגמרי. האיש הזה, מושל טקסס, ריק פרי, הכריז בדרום קרולינה, בעיר צ´רלסטון, על כניסתו למרוץ על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות.

בסקרים מוביל אמנם מיט רומני, מושל מסצ´וסטס לשעבר. אך גם רומני יודע שכל המועמדים האחרים לא הציבו בפניו כל איום. רומני לא חושש גם מתוצאות המשאל באיווה. הוא יודע שגם ג´ון מקיין, יריבו של ברק אובמה בבחירות לנשיאות, לא הופיע למשאל זה לפני ארבע שנים ובסופו של דבר נבחר להיות מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב ב-2008.

רומני, עשוי לזכות להצלחה בקרב המצביעים העצמאים והמתונים. אולם הוא מתקשה לקבל את התמיכה של המצביעים השמרנים, שפרי לא יתקשה לקבל את תמיכתם.

מי הוא פרי? מדובר במועמד בן 61, שירש את ג´ורג´ בוש הבן בשנת 2000 בתפקיד מושל טקסס. הוא מחזיק בעמדות שמרניות ביותר בנושאי חברה וכלכלה ונכנס למשבצת המתמודדים, לאחר שעקב מקרוב אחר המרוץ הרפובליקני לנשיאות וזיהה את ההזדמנות הגדולה שלו לנצח את עמיתיו למפלגה. פרי זיהה גם את החולשה האחרונה שמגלה הנשיא אובמה בעניין הכלכלי, ולכן החליט שהגיעה השעה להודיע על כניסה למרוץ לנשיאות.

התורמים השמרנים יסייעו לפרי להדיח את אובמה ולא תהיה לו כל בעיה לגייס כל סכום שיידרש כדי לפלס את דרכו לבית הלבן. הוא יציג תיזה כלכלית בריאה, כמי שהצליח ליצור מקומות עבודה רבים בטקסס. לפיכך ינסה לשכנע את הבוחרים שיש לו את הנוסחה לשקם את כלכלת ארה"ב.

במשך תקופה ארוכה הכחיש פרי שבכוונתו לרוץ לנשיאות, אך לאחרונה שינה את דעתו. פרי ידוע כתומך נלהב של מדינת ישראל, ואם ינצח, יהיה זה ניצחון גדול לימין בישראל.