1987 (שנה אחרי הגיוס) ואני בן 19 בערך

המבט שלי תקוע בנגמ"ש שלפניי.

לילה.

לא שומעים כלום.

רעש מכשיר הקשר ומליון הקולות

נעלם בתוך המיית מנוע הנגמ"ש

שהוא נהימה מעולם אחר.

חושך. לא רואים כלום.

רק 2 מנורות אדומות קטנות

מנורות ליילה

שלא יראו אותנו נוסעים

מגיעים

קוראים להן: עיניי חתול.

2 מנורות אדומות צרות

שרק אותן רואים.

שיירה

אנחנו שיירה

וכל אחד מביט רק בעיניי החתול שלפניו.

אני נוהג.

הכלי הגדול הזה בידיים שלי

ואנחנו עולים

יורדים

זזים

והוא בידיים שלי.

אני לא רואה כלום

לא שומע כלום

לא מרגיש כלום

מנותק

רק ממוקד כמו חיה

בעיניי החתול

של הנגמ"ש שלפניי.

2011, ואני יום לפני יומולדת 43

לילה. 22:20. והעיניים שלי תקועות באוטו שלפניי.

מליון אורות. לא רואים כלום. רק זוג פנסים אדומים

של האוטו לפניי.

אני לא צריך לחשוב

לא צריך לקבל החלטות

כמו אז ... כשעלינו מהאימון

ורק נסעתי

רק הסעתי

לא חשבתי

רק בהיתי

והתנתקתי

דרך עיניי החתול שלפניי.

מליון צבעים

מליון אירועים קטנים

של מכוניות

באות והולכות

אנשים

באים והולכים

ואני לא ממש מתפקד

אלא רק נוסע

ממקום למקום

כשעיניי החתול מובילות אותי

לילה שלם וגדול

וכל מה שאני רואה ממנו

זה זוג עיניי החתול

שמאפשרות לי לנשום

למערכות של הגוף לנשום

ולמוח

להיות מנותק לחלוטין

בדרך הביתה.

אולי זו מדיטציה

אולי זה הצורך לנשום ולסגור שלטר.

אולי זו הערצה לחתולים

על שמחת החיים שלהם

ודריכות אינסופית

מיקוד מעולם אחר.

אבל אני חי די טוטאלית

את עיניי החתול.