החזרת השגריר המצרי היא הסימן הראשון הברור לשינוי הכיוון המצרי מאז נפילתו של מובארק. אני לא חושב שנגיע למצב של מלחמה, בדיוק כפי שלא הייתה ואין מלחמה עם סוריה, אבל השלום הישראלי/מצרי, שאף פעם לא באמת התרומם, מתחיל להתמסמס. כמובן, אם השלום מבוטל צריכה להישאר השאלה אם הם לא אמורים להחזיר לנו בחזרה את סיני. מעניין אותי כמה מבין אלו שתמכו בהחזרת סיני תמורת שלום, ידרשו בחזרה את סיני אם אין שלום...
בכל מקרה, לנו אין מה לעשות בנידון. אם מצרים תחליט לבטל את הסכם השלום, היא תמצא כל תירוץ, בדיוק כמו שארדואן מצא כל תירוץ, בשביל לבטל אותו. אם חיילים מצריים לא היו נהרגים, הם היו נתלים בסיכול הממוקד בעזה, אם לא היה סיכול ממוקד בעזה היו נתלים במצור, אם היינו מסירים את המצור היו נתלים בסירוב שלנו לקבל את הפליטים.
אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון. האירופאים והאמריקאים יכולים ללחוץ קצת על המצרים, וזה אולי יעזור בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אם השלטון במצרים לא ירצה בהסכם השלום, לא יהיה הסכם שלום.
הדבר החיובי היחיד שאולי יכול לצאת מהסיפור זה שבתוך תוכנו נתחיל להבין ששלום זה בסה"כ פיסת נייר וכאשר הצד השני שחתום עליו זה דיקטטור, הערך של הנייר, אם יש בכלל ערך, הוא רק כאשר הדיקטטור עדיין מכהן בתפקידו. לאור מה שקורה באמת צריך לשאול מה הטעם בכלל לדבר עם הפתח אם מחר הוא יכול ליפול והחמאס יעלה לשלטון ויבטל כל מה שנסכם עם אבו-מאזן או עם איזשהו נציג של הפתח. |