דניאל אמר לי ולפועה לא להיות היום בבית, כי האישה החדשה, השלישית, תגיע.הרגשתי צביטה בלב, אבל לא אמרתי כלום. אחרי הכול, הסכמתי מרצוני להיות אשתו השנייה לצד פועה. שתינו ידענו, שזה לא ייגמר בשתי נשים...

בבוקר סידרנו וניקינו את הבית, בית האבן המפואר שבו גרנו, עד שהבהיק. פיזרנו ענפים ריחניים על הרצפה ועלי ורדים בחדר השינה. לי היה קצת יותר קל מפועה, כי היא יותר שמנה וכבדה ממני.היא השמינה לאחר 5 הלידות שלה. לי היו רק שתי לידות, אז הצלחתי להישאר דקת גזרה כפי שהייתי, כשדניאל הכיר אותי. מירקנו את החלונות הגבוהים, שמהם נשקף נוף הגן המרהיב שלנו, הגן שבו טיילה כל אחת מאתנו פעם, בהתחלה, כשדניאל עדיין הקדיש לה תשומת לב.אבל זה היה מזמן כל כך...

מה יהיה אתנו עכשיו? המחשבה לא נתנה לנו מנוח. אם לפני כן יכולנו להתחלק שווה בשווה בדניאל, שבא למיטתי בימים הזוגיים, ולמיטתה של פועה –בימים האי זוגיים, הרי שכעת פשוט לא הצלחנו להבין איך תהיה החלוקה. איפה הוא הכיר אותה בכלל? ומתי היה לו זמן לחזר אחריה? כל היום הוא מבלה מאחורי דוכן השופט, לבוש גלימה ארוכה ולראשו –כובע עטור נוצות, וחורץ גורלות. הגנבים – לתלייה. הנואפים – לסקילה. רגע...טעות...מותר להיות נואפים בישראל, רק אסור להיות נואפות. נואפות – סוקלים. נואפים – מקבלים יותר כבוד ומוניטין. זה הנוהג, ודבר לא ישנה אותו.

"פועה!", אני אומרת. "חשבת פעם איך היו נראים החיים במדינת ישראל, כשלכל גבר היה מותר לשאת רק אישה אחת?". פועה מחייכת בתוגה. "את משוגעת על כל הראש, עתליה!", היא נוזפת בי. "במקום לחלום חלומות דמיוניים, לכי תראי מה עם התבשיל במטבח. אוי ואבוי לך אם הוא ייצא מלוח מדי! דניאל יעניש את שתינו!".

אבל במקום למהר למטבח, אני נתקפת סרבנות מוזרה לפתע. "לא רוצה!", אני מקמטת את מצחי בסלידה. "לא רוצה לדאוג לתבשיל של אישה שלישית בבית הזה! גם שתי נשים זה יותר מדי, אז עוד אחת?". פועה משרכת בכבדות את דרכה למטבח, מנענעת בראשה במורת רוח. "את יצאת מדעתך לגמרי! מאיפה הרעיונות ההזויים האלה?", היא ממלמלת.

מאיפה הרעיונות האלה? אני יודעת בדיוק מאיפה. לאחרונה התחלנו להתכנס, כעשר נשים, בחשאי,ודיברנו על זה. כל אחת מצאה תירוץ שהיא הולכת לקניות, או משהו דומה, ונפגשנו כל יום לשעה במקום מסתור מאחורי השוק. כולנו צעירות, בקושי בנות 20, חדורות רוח קרב. לכולנו נמאס להיות האישה השנייה, או השלישית או הרביעית. אלוהים, כמה נמאס! "זה לא צודק!", אמרנו אחת לשנייה. "המנהג הארור הזה חייב להיפסק!", "לכל אחת מגיע בעל שיהיה כולו שלה!", נשמעו קריאות.

אט אט, אך בהתמדה, החלה להתגבש במוחנו התפיסה, שאנחנו מקופחות. למה לגבר מותר לנאוף, ואת האישה סוקלים? מדוע האישה היא משרתת בבית, ואסור לה להיות שופטת, כמו גבר? הגדילה לעשות יעל, כשטענה בחום – "כל מה שגבר עושה, אישה יכולה לעשות טוב יותר!". "אז אולי נעשה מעשה?", הצעתי, כשקולי רועד מהתרגשות. עיניים בורקות נתלו בי. "אני מציעה מרד! מרד נשים!", קראתי בלהט." אם כולנו נתאחד, ננצח!".

"פועה!", צעקתי. "רוצה להצטרף למרד?". אבל פועה רק הנידה בראשה בתמיהה. "מרד? בגילי? אני זקנה כבר, בקיץ האחרון מלאו לי 30....". "אז מה!", התרסתי. "אז יש לך ניסיון חיים ותבונה לתרום לנו, הצעירות. בואי אתנו! יחד ננצח!".

השמש זחלה מעלינו, ועמדה ונתלתה בטבור השמיים. צהריים. עוד 5 שעות יחזור דניאל הביתה ויקבל את פני אשתו החדשה. האם נניח לזה לקרות? "לא!", שמעתי את עצמי צווחת. "לא עוד!". משכתי בכנף בגדה של פועה וגררתי אותה בכוח מהבית לכנס השבועי של הנשים המורדות.

 רוח קרב מילאה את אבריי. חשתי קלה כנוצה. שופעת התלהבות פרשתי את תוכניתי בפני חברותיי וזכיתי לתמיכה גורפת. חזרנו הביתה, כשפועה ממלמלת ללא שליטה – "או ויי, אני לא מאמינה....בגילי המתקדם להצטרף למרד...מי יודע מה יהיה...". "יותר גרוע כבר לא יכול להיות!", היסיתי אותה, ויחד חמקנו מהבית לפני השעה 5, שעת חזרתו של דניאל, בעלנו ואישנו הביתה.

כיכר השוק השחירה מראשים. "אני לא מאמינה...", לחשה פועה. " כל כך הרבה נשים מסכימות למרוד?".האצתי את צעדיי. הסתדרנו בטורים, והחלנו לצעוד לכיוון בית המשפט, תוך שאנו קוראות בקצב – "בעל אחד לאישה אחת!", "אנו דורשות – צדק חברתי!", ושוב – "אנו דורשות – צדק חברתי!"צעדנו וקראנו, צעדנו ושרנו , שלובות זרועות מול בית המשפט.

מכל עבר הצטרפו אלינו עוד ועוד נשים. קריאותינו הפכו רעם מתגלגל עד שחלונות בית המשפט נפתחו, וראשי השופטים התמהים ניבטו בהם. גם ראשו של דניאל. קולי רעד קלות, אך הסתכלתי לו ישר בעיניים והמשכתי בקצב- "אישה אחת –לבעל אחד! אנו דורשות צדק חברתי!". המון רב של גברים התאסף סביבנו ושרק בוז, אך אנו לא נרתענו.

 "מרגע זה, על פי הגרלה, רק אישה אחת חוזרת לבית בעלה!", צווחתי במלוא גרוני. "ומה עם הנשים שלא יוגרלו? לאן הן ילכו?", נשמעו קריאות. "הגברים שאין להם נשים – ייקחו אותן! כל גבר פנוי, יבחר לו אישה אחת שלא יצאה בהגרלה!", שאגתי בקול, שאיני יודעת מנין שאבתי .

"יש לי הצעה יותר טובה!", שמעתי לפתע קול משמאלי. נערה צעירה, זקופת חזה ויפת מראה, לא יותר מבת 17, השמיעה דברה בקול החלטי – "למה שהגברים הפנויים יבחרו את הנשים? להיפך! כל אישה שלא תצא בהגרלה, תבחר לה גבר פנוי בעצמה! אם מהפכה, אז עד הסוף!".

משתאה, התבוננתי בצעירונת הזו, ובשקט שאלתי אותה – "ומי את?". "אני נעמה", ענתה. הייתי אמורה להגיע היום לביתו של דניאל השופט, ולהיות אשתו השלישית....". התדהמה חנקה את גרוני. "ולמה שלא תרצי לעשות זאת?". "כי זה נוגד את הצדק החברתי!", ענתה לי בתקיפות. "כי ריבוי נשים זה מנהג פרימיטיבי שאין לו מקום יותר בחברה נאורה!".

באנדרלמוסיה שנוצרה, קולות גברים הפצירו בנשים לחזור הביתה, קולות נשים נזפו בהם ללא מורא, וטענו שיעברו לכפר אחר אם לא ייענו דרישותיהן, עורכת ההגרלה קראה בקול את שמות הנשים שעלו בגורל לקבל את הבעל המקורי שלהן, כולו לעצמן, במקביל, החל מסע פיתוי של נשים אחרות לעבר גברים פנויים, שנהנו מחיזור ותשומת לב. מרוב המולה לא ידעתי אם שמי עלה בהגרלה לקבל את דניאל כבעל בלעדי, או לא.

עמדתי בצד, מחכה שההמולה תשכך. מזווית עיני ראיתי את פועה, גבה הכפוף מתיישר, וחיוך על פניה, אוחזת בידו של דניאל, והם פוסעים לכיוון הבית פסיעות מדודות.קיבלתי את התשובה לשאלתי. אט אט התרוקן המקום כמעט כליל. גברים ונשים עזבו את המקום שלובי זרועות, חיוכים על פניהם. נותרתי לבד, ללא גבר וללא בית לחזור אליו.

 נשמתי נשימה עמוקה והתבוננתי בשמים שהאפילו בינתיים, ונצנצו באור כוכבים. חיכיתי לתחושת מרירות, על המחיר הכבד ששילמתי על רעיונותיי המהפכניים, אך זו לא הגיעה.במקום זאת הרחתי ריח עז של קפה שחור. הסבתי את ראשי. יד גברית הושיטה לי ספל מהביל,ועיניים אפלות, עמוקות כלילה, ונוצצות ככוכבים, התבוננו בי."אני רואה שאף אחד לא חטף אותך, גבירתי המהפכנית", שמעתי קול קנטרני של גבר לצדי. "אז אני ממש שמח על זה. כי במבחר העשיר שנותר לך, תצטרכי לבחור רק אותי...."

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של חברתנו רפאלה מהקפה -מומלץ להיכנס לגלריה המרהיבה שלה בפייסבוק, משם נלקח הציור - http://www.facebook.com/RafaelaArtGallery

.