פרק א' :   http://cafe.themarker.com/post/2291215/ 

פרק ב' :

אודם עמוק צבע תכול הרקיע עד לקו האופק הרחוק, דומה כי השמש מתכסה בצעיף שקיעתה בטרם יציף הליל מרבדי כוכבים. שירת ערב קיץ הצטלצלה בריקוד פעמוני וילון המשי השקוף, הירח המתמלא צף בנוכחותה מלטפת את עור פניה בפלומת נוצות בהירה, משב רוח ערב הרעיד את ריסי הפרווה הצחורים ואסף אליו את מחשבותיה שנסקו בתנועה ספיריטואלית הלאה. צליל קוביית הקרח המתבקע הסיט את מבטה אל לחש שבר צלול בספל המים שלצידה, בספונטניות שלחה אצבע אל תוכה פנימה כמוהלת את פתיתיו המתמסמסים. תחושת הקרירות צמררה את כתפיה החשופות, היא לגמה מעט מהמים ותהתה מתי יעלו המילים אל הכתב. מידת המורכבות יצרה אצלה שכבות של הגנה מרפדת שהגבילו את המרחב הנבנה סביבה, אולי משום כך אהבה לכסות את גופה בכותונת כתפיות דקיקה ואוורירית, להתמזג כמה שיותר באוויר המנטרל את ארובת החום הבוקעת מתוכה.

בראשית זו היא שהייתה מאוהבת ומאוכזבת מעל לראשה, יש קושי רב בלהודות על המצאות במצב מביך עד מוות, לעמוד איתן ולהשיר מבט אל עומקו של הצער והכאב, מבלי לרצות לשקוע ברחמים, להתעלות מעבר לתחושת הקנאה והנקם, לנסות למלא איכשהו את החלל שנותר בה. בתחילה פגש בה וניסה להתקרב, היא כדרכה התרחקה, לא מצאה את המקום להכיל את עצמה והסתגרה, באה והלכה בחוסר שקט, אחוזת תזזית מקפיאה. בפעם נוספת זרק לעברה הערה, הוא לא ראה את חיוכה והיא נשמה לרווחה, בפעם אחרת חשה אי נעימות והשיבה לשאלותיו, השיח שנוצר היה נוח וענייני, שקול ומלא רוגע. לא היה ברור לה מי משניהם הקרין את השלווה, למרות שהכירה את סובלנות ההקשבה אצלה, מאוחר יותר הבינה את מלוא עוצמתו של הצעד הספק בוטח ספק נרעד הניצב מולה באומרו כי חש בשקט שלה. חייכה לעצמה  -  הוא לא ידע עוצמת הסערה שבליבה.

ימים אח"כ מצאה את עצמה מחכה לבואו ומקשיבה לדבריו, מחברת פזל אנושי מחלקי משפטים שזכרה, מרכיבה קלסתר סמכותי וחי מלוטש בהומור מעודן. היא הבינה את פסיעות הגישוש האיטיות מבחינתו, סקרנות מעורבת באי וודאות הטתה את כף המאזניים לחובתה. ברגעים אלה ביקשה את השקט והרוגע להמתיק בהם חמיצות ימים אחרים, בחדות חושיה הבחינה במילים שנאמרו בין השתיקות, ברצונות לאתגר מעבר למצוי, בהמצאות בתנועה מתמדת מתוזמנת וערוכה בקפידה בלא לחוש ברגע דל פנוי ללא מעש, שמא תציף המיית הלב כמיהות עתיקות יומין. בתורה תרמה נִדְבָּךְ משא חייה ברגישות ובכנות, נזהרת ובוחרת בקפידה מילים, פורקת מטען אחד ומפזרת אותו על פני ימים, אחר משחררת את גלי העצב השמור והכלוא בה, מסירה מעליה כסות אסירה וכבל שַׁלְשֶׁלֶת חונק. השיח תיזז את מחשבותיה, אוסף תהיות ללא מענה מהם עולה השאלה: הכיצד אינה בזה לזה שגרם לה לא מעט אכזבה וכאב?!...

המשך יבוא...