סוף השבוע האחרון היה אמור להיות סוף השבוע הכי מענג שהיה צריך להיות לי.הפעם באמת היו את כל התנאים הכי טובים לבלות עם בעלי האהוב בשקט,בבית שלנו,עם החויות הקטנות שלנו ולאחר מכן לחבור לכלל המשפחה לאירוע נחמד.הכול בתכנון היה מדהים אבל את סוף השבוע הזה ככל הנראה יהיה לי קשה מאוד לשכוח בקרוב.הכול התחיל ביום חמישי-אירועי הדמים רדפו אלה את אלה,החשיפה לזוועות אנושיות רבות כל כך בזמן קצר כל כך היכו אותי בתדהמה עמוקה.לא ציפיתי שעל אף המתרחש באזורנו תדיר,חוסר יציבות שכזו,תהפך התמונה לכה שחורה באחת. ואז בשישי בחמש וחצי בבוקר החל החלק השני במסכת היסורים של סוף השבוע:האזעקות.האמת היא שאנחנו מתורגלים כבר לריצה מהירה,לקיחת החפצים ההכרחיים במיוחד,אולי תעודת זהות-רק למקרה שמשהו יפגע בנו ויהיה צורך לזהות אותנו ופשוט לרוץ. בכל הפעמים הקודמות בהן נשמעו האזעקות נשארנו בבית,אמנם במקום מעט יותר מוגן אבל בבית,הפעם הזו חשתי צורך אמיתי לנוס,כן הפעם זה היה מפחיד בצורה בלתי רגילה ועם הישמע האזעקה נסנו על נפשנו הישר לקומה אחת מתחת.המחזה המוזר הזה,יום שישי בבוקר בחמש וחצי כשעדיין חושך בחוץ וסביבך השכנים שלך-אנשים מבוגרים שכבר ידעו מלחמה או שתים בחייהם-מפחדים.מי היה מאמין שגם הלוחמים של המלחמות הקודמות פשוט עומדים מפוחדים ויחד אנחנו סופרים כמה טילים שוגרו וכמה נחתו.לאחר עשר דקות שבנו לבית שלנו לצבור כוח לבאות. והבאות לא אחרו לבוא כחצי שעה אחרי הפעם אזעקה קולית וארוכה במיוחד טמנה בחובה מטח של כ7 טילים יחד שהחלו מפגעים באזורי ישוב בתוך העיר.מדהים להבחין בקולות השונים של הנפילה בשטח בנוי אל מול הנפילה בשטח פתוח ובפעם הזו הבניין שלנו הזדעזע מעוצמת המכה,הטיל נפל סמוך לרובע בו אני גרה וריח אבק השריפה החמוץ והעשן הגיעו לאפינו,לצערי במטח זה נהרג אחד מעמודי התווך של הקהילה החסידית בעיר הנכד של הרב הפוסק שלנו,זה שאנחנו מטרידים בכל מיני שאלות הלכה מידי יום,גם משפחתם נכנסה למשפחת השכול,יהי זכרו ברוך והי"ד. ושוב יום שישי במתח חד ומכאיב עבר עלינו וחשבנו שלפחות עד שבת לא יהיו אירועים מיוחדים,לצערנו התבדנו מהר מאוד,אחר הצהרים שוב נשמעה אזעקה,הפעם כבר הינו בדרך להורים שלי לשבת,עם כניסתי לרובע נשמעה האזעקה שבישרה לכולם לברוח למרחבים המוגנים,כיוון שלא יכולנו לעצור בנסיעה ולתפוס מחסה הגענו לחניה של ההורים שלי נטשנו את הרכב ורצנו מיד לתוך הבית,עם הכניסה נשמע פיצוץ אדיר,לא רחוק מאיתנו נפלו ארבעה טילים והחלו להישמע צפירות האמבולנסים,לצערי שוב היו נפגעים והפעם גם סבתא שלי נפגעה. בשל אותה אזעקה,היא רצה במהירות אל תוך הבית שלה אך היא מעדה ופתחה את הראש,כניסת שבת בפתח ולה בבית עוד 10 אורחים אבל היא בכל זאת נחבלה קשות והוצרכה להתפנות מיידית למיון,הנזק-פתח של 20 ס"מ בראש,תפרים וחשד לזעזוע מוח,האמת היא שהזעזוע בלבה הוא הרבה יותר גדול. ובשבת בבוקר,חוזר חלילה,שוב אזעקה שוב נפילות שוב אבק השריפה באף ושוב פצועים והפעם הרבה יותר. האמת היא שאחרי אירועי השבת אני מצליחה להבין עד כמה הטראומה של נפגעי ההלם בצבא היא לא דבר פשוט. כשאתה בתוך הסיטואציה הגוף נמצא באנדרנלין גבוה,אתה מוכן כמעט לכל דבר שזה כמעט לא אנושי,אבל הפחד הגדול,החרדה, ההלם הם מגיעים רק אחרי,רק כשאתה רגוע ושקט אז בדיוק אז נכנסות המחשבות הכי מפחידות,דימיון של קולות אזעקה,צווחות הפצועים,ריח אבק השריפה. ופה במרכז בכלל לא מבינים מה הבעיה שלך,למה את לוקחת הכול קשה כולה כמה טילים... במיוחד כשהתקשורת לא מציינת כמה באמת נופלים ובמה הם פוגעים,אפשר לחשוב שקיבלת טמטום,שאת מגזימה... אבל לצערי חברים,אלו באמת הדברים שקורים. אחרי הכול..אנחנו עדיין פה. בתקווה שנישאר לירז |