"אני מצטער," אמרתי לעוז באותו ערב והסתכלתי לתוך עיניו השחורות, "אבל אני בטוח שגם אתה תעדיף, בבוא העת, נקבה מיוחמת על פני החברותא שלי."

באי-רצון הכנסתי את הכלב בן ששת החודשים למחסן הבית המשותף, ולבי נקרע כאשר ליווה אותי במבטיו, אבל כשנעלתי אחריו את דלת המחסן, הדם בעורקי כבר געש.

שלושה שבועות קודם לכן ארזתי את מעט חפצי ואת המלונה של עוז, ועזבתי את כפר ילדותי. עברתי להתגורר בדירת חדר ורבע מרוהטת ששכרתי בבית משותף בעיר הסמוכה. לא רחוק משם שכר דוּדיק, חברי הטוב, סנדלרייה שנסגרה, והקים שם מרפאה וטרינרית שסיפקה את שירותיה לכל דורש, עשרים וארבע שעות ביממה.

"תקשיב לי טוב, עמוס," אמר לי דודיק כשיצאתי לחופשת שחרור מהצבא, "הגיע הזמן שתעזוב את הזקנים שלך ותשכור לך דירה משלך, אתה תראה שהן עוד ירוצו אחריך וייפלו לידך כפרי בשל."

דודיק, שהיה גם הפסיכולוג שלי לעת מצוא, צדק גם הפעם. שבועיים בלבד אחרי שנכנסתי למעוני החדש פגשתי בה בסוּפֶּר, ויומיים אחר כך כבר טיילנו יד ביד.

"אבא שלי חקלאי," סיפרתי לה, "כלומר... היה פעם." 

"מעניין! עוד לא יצא לי עם בן של חקלאי," חייכה חיוך מצודד, "תגיד... יצא לך פעם עם בת של עורך דין?"

"לא, אף פעם לא," הסמקתי עד לתנוכי אוזני, "את אוהבת בעלי חיים?"

"אתה מתכוון לשרימפסים וכאלה...?"

"לא, לא," חייכתי, "אני מתכוון לכלב... חתול... לי יש כלב בבית."

"אז אם אתה רוצה שאני אבוא אליך הביתה, תצטרך לסלק אותו משם. אני לא מוכנה לעשות את זה כשכלב מסתכל עלי... אוף, היד שלך מזיעה נורא."

דקות ארוכות עוד שמעתי את נביחותיו של הכלב הכלוא במחסן, ומצפוני כבר החל לייסרני, אבל כמה דקות לפני שהגיעה הן פסקו, ואני נשמתי לרווחה.

בבוקר המחרת קמתי עם שיר חדש בלב, אך כששאלתי אותה איך היה, היא עיקמה את הפרצוף, אמרה שכל הלילה נחרתי ושהיא לא הצליחה להירדם.

הצצתי פעם נוספת בפרצוף שחייך אלי מהראי, ונכנסתי למטבח, נחוש בדעתי לפצותה.

קצצתי מלפפון טרי, עגבנייה ובצל אדום, ותיבלתי בשמן זית, לימון וזעתר.

במחבת חמה ומשומנת היטב השחמתי פרוסות בצל ופיזרתי עליהן שתי עגבניות קצוצות ורצועות דקות של פלפל אדום. כשהמיצים במחבת בעבעו יצקתי לתוכה את תוכנן של שלוש ביצים, והמשכתי לטגן על אש קטנה. בין לבין בחשתי בסיר קפה שהתבשל לאטו.

לפני שסגרתי את ברז הגז הנחתי על השולחן חפיסת חמאה, גוש נוטף של גבינה בולגרית, צלוחית עמוסה בזיתים סורים כתושים וכמה פרוסות לחם הולנדי שקניתי יום קודם.

היא יצאה מהמיטה כשעה אחרַי, פיהקה פיהוק קולני, שפשפה את עיניה והתיישבה לצדי.

לרגע הציצה בקערת הסלט, ואז הרחיקה אותה ממנה ככל שהשיגו ידיה הארוכות. מטווח ביטחון רחרחה את השקשוקה שהכנתי, העוותה את פניה, וניגשה למקרר.

מתא ההקפאה הוציאה קרואסון שמצאה שם, והכניסה אותו למשך שלושים שניות למיקרוגל. אחר כך מזגה לעצמה כוס תה חיוור והמתיקה אותו בחצי סוכרזית.

ביקשתי את סליחתה ויצאתי החוצה, ולחרדתי גיליתי שדלת המחסן פתוחה לרווחה ועוז איננו. שרקתי בטירוף לכל הכיוונים, אבל לא זכיתי לשום מענה.

היא יצאה כמה דקות אחרַי. "אני רואה שהכלב הזה חשוב לך יותר ממני," אמרה.

"הוא עוד תינוק," אמרתי, "וצריך להתייחס אליו כמו אל תינוק."

"אילו ידעתי קודם על הסטיות האלה שלך, בכלל לא הייתי באה," אמרה ונדה בראשה.

המשכתי לצעוק ולשרוק עד שמרחוק הבחנתי בצללית קרבה והולכת. היה זה כלב מפוספס בשחור-לבן שדמה לעוז באופן מפתיע אבל נראה בוגר יותר. הוא נעצר במרחק שתי פסיעות ממני ורחרח מסביבי. ניגשתי אליו והחלקתי את ידי על צווארו, ולרגע חשבתי לשמח את לבו עם פתיתי הפּרוֹ-פּלאן שנשארו בצלחת של עוז. הוא כאילו ניחש את כוונתי, הרים את ראשו ורחרח את כף ידי. אחר כך התקרב אליה, ורחרח את כף רגלה.

"אז זה היצור שאתה מעדיף על פני," סיננה מבין שיניה. "לֵך מפה," הרימה את רגלה וניסתה להרחיקו, אבל הוא אחז ברגל שהונפה עליו וסגר עליה את לסתותיו.

"עוף מפה!" צעקתי בקול שהבליע את הצווחה שלה, ובעטתי בעוצמה ביצור האומלל. הוא שמט את הרגל, השמיע יבבה חדה ונמלט במהירות. ביקשתי ממנה שתראה לי את הרגל, אבל היא אחזה בה בשתי ידיה ולא נתנה לי לגעת בה.

אחרי שנרגעה התקשרה לאביה, וכמה דקות אחר כך נעצרה לידנו בחריקת צמיגים צורמנית, הונדה אדומה.

"תיכנסי!" שמעתי קול תקיף מתוך הרכב, "בחבר שלך נטפל פעם אחרת."

ניסיתי להצטרף אליהם, אבל היא טרקה את הדלת בפרצופי. "אתה עוד תשלם על זה ביוקר," צעקה לעברי לפני שהרכב התרחק.

שבועות רבים לאחר מכן ניגשתי לתא הדואר שלי לפחות פעמיים ביום. ביד רועדת הייתי פותח את התיבה ומפשפש במהירות בניירת שהוצאתי מתוכה. כל מכתב שהכתובת שלי הופיעה בו באותיות מודפסות, עורר בי חלחלה, וכל דבר דואר רשום העלה לי את מיצי הקיבה לגרון.

ועוז?!... מתברר שהכלב שלי לא הרחיק לכת. כמה דקות אחרי שההונדה נעלמה בעיקול הרחוב, דודיק התקשר.

"הכלב שלך ביקר אצלי," אמר בנימה מחויכת. "אדון אחד הגיע אלי עם כלבת קוֹקֶר ספַּניאל אנגלי כדי לוודא שהיא מיוחמת ומוכנה להרבעה, ועוז שלנו צץ לו פתאום משום מקום ואישר זאת הלכה למעשה..."

"ואיפה הוא עכשיו?" ניסיתי להסתיר נימה של גאווה שהתגנבה לקולי.

"פתאום הוא חסר לך?" אמר בנימה של תוכחה, "כל הלילה ניסיתי להשיג אותך ולא היית זמין. כמעט פניתי למשטרה. גם בעל הקוקר רצה להזמין משטרה, אבל הסברתי לו שהכלבה שלו זכתה לזיווג מיוחס אז הוא התרכך."

"דודיק, אתה עשר!" צעקתי לתוך הטלפון, "ואל תשאל מה עבר עלי. חכה! אני כבר בא לספר לך הכול."

היום, שנה לאחר אותו מקרה, עוז הוא כלב שקט, רגוע וסובלני. כשהוא שוכב לצדי, ממש בחיקי, ואנחנו מביטים מקרוב זה בעיניו של זה, אני רואה באישוניו את אותו ניצוץ ממזרי שנשתייר בהם מאז אותו לילה.

וכשאני נזכר בלילה ההוא, עוז מלקק פתאום את פני, ואני בטוח שגם הוא מבחין באותו המבט.