יורם היה בן תשע במות עליו אימו.שרידים של זיכרון ,מאותו זמן, לא נמצאו בשום מערה במדבר יהודה.מאחר שהיה ילד חששן, נהג להכנס בלילה למיטת הוריו ולהתאיין בין שניהם .מסגרת הברזל הקרה של המיטה הצנה את לחייו הלוהטות מבושה.למחרת,בחצר בית ספר, התרוצצו הילדים מלאי אור, ורק על פניו, נפל צל משמיים כחולים.כי בפתע, הופיע הדוד וחייך דרך שבכת התיל. בידיו החזיק כדורגל חדש. הוא לא דיבר על מה שלא יכל לומר . המורה האמהית יצאה מחשיכת ההסתודדות ,עם דודו, בחיוך גדול."אתה משוחרר היום", אמרה ליורם, "אל תשכח לשנן את השורות שלך" צהלה. אני ביגתן ,אמר לה, אני זומם עם תרש.יורם נלקח באמצע הלימודים אל בית דודתו, אל שכונה זרה. האנשים השפילו מבט בעוברו לידם . דודו לחש מילים באזני הדודה. יורם קירב את אוזנו כמה שיכל . הם לבשו הבעות קרות,מנוקות מרגש(כמו פושעים המוחקים את טביעת האמת עם כפפות).יורם כיסה את עצמו בחיוך קבוע .הברה קצרה של חיה מוכה חמקה מפיה של דודתו.יורם נשלח להביא את אחיו הקטן מהגן. הליכתו המהירה הותירה את אחיו ,ירון בן הארבע,מאחור,מתעכבבשפיפה על שיירת נמלים מוליכי גופה של פרפר. תחזיק פה,אמר יורם והצביע על המכפלת של מכנסיו הקצרים.כך דהרו ,כסוס ועגלה, ויורם מרגיע - אל תדאג, והאח הקטן לא דאג כי לא ידע להבחין בין טוב לרע.הזמן עבר חלף כאילו היה ביורם והוא לא היה בו.עוד יום נתלש מחייו. נאמר לו לקחת את אחיו וללכת ברגל אל בית הסבתא.הוא ירד לאיטו במורד הרחוב ולא הבחין בחיים אחרים המתקיימים בדרך השיגרה.בחלון ראווה בהתה אישה בדמותה ותקנה את זווית הכובע.קרוב ליעדו ראה מודעת תלויה על עץ.תמיד קינא בעצי האורן העתיקים שתוחלת חייהם -מאתיים שנים. הוא לא קרא את המילים במודעה כי הפריד ביניהן והגה אותן, אות, אות ,כמו ילד בכיתה א.המשתמע לא עלה על דעתו. הרי גם הגדולים במשפחה ,תמך את עצמו, שתקו ולא אמרו כלום.גם לא הסתכלו לעברו. במודעה, זיהה לבסוף , שם פרטי .השם של אימו נצבע בשחור בלתי מחיק.אבל הרקע הלבן מסביב השקיט את סערת ליבו .הוא המשיך להרגיע את אחיו .אז נכנס לחדר שהכל כרעו בו על הריצפה וקול צעקה גדולה קידם את פניו.מרוב הלם בכה.אחרי יומיים הגיע להסכם עם אביו שאם זה לא יבכה גם הוא לא יבכה.חלף זמן ושוב טייל בין סמטאות. אך ליבו ,מאז אותו ענין לא מדובר יותר בשום צורה,לא תקתק בנחת אלא התכווץ בצפייה לשחורות הבאות. הוא ביקש מן האלוהים - אל תהרוג את אבא לפני.ואז ידע כי גם לאביו יש זכות לא להצטער יותר, וביקש שאם כבר - שימותו יחד .ואת אחיו הקטן שלא ידע מימינו ומשמאלו השאיר בחיים. |