כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    "תן לי סיבוב" בקשה, ונעלמה עם האפניים.

    6 תגובות   יום ראשון, 21/8/11, 14:50

     

    תמונה ממוזערתhttp://www.youtube.com/watch?v=7Ktkgeib6l8&feature=player_embedded

                                                **********

                                                ************************************* 

    עמדתי באומץ מול ארז הבריון של הכיתה, מטלטל את מנהיגותו. דורש להבין, למה הכריח את "גיל הסרדין" לתת לניסן, החולה כבר כמה ימים, להכין שיעורי-בית לא נכונים.
    ארז הצביע באצבעו על השלט שעמד בכניסה - 

    "בית הספר הממלכתי דתי בר-אילן ת-א", "בגלל שאבא של ניסן לא דתי". 

    "אבל גם אבא שלי לא דתי וגם אבא של רובי לא דתי וגם..." 

    "נכון" ניסה ארז להסביר, "אבל אתם לא מסתירים את זה"... 

    **

    ניסן שבכתה ג', קיבל להכין שיעורי בית בנושאים שלא היו קשורים לשיעור, כל פעם שהיה חולה, הגיע בריצה מהירה, מותיר שובל נעים של אפטרשייב, כשהוא מסמן לי להצטרף. 
    הריצה על החוף, החול, המלח, החופש ופכפוך הגלים, ניערו את אבק השנים. מיפגש מיקרי החזיר את חברותינו, כאילו לא חלפו 20 שנה.

    **

    אמו של  ניסן תפסה אותי פעם, ברגע לא זהיר, מחזיק את דלת המקרר פתוחה ואוחז יוגורט ביד. 
    "אין לך בית, אין לך איפה לאכול ?", צעקה.

    מיהרתי למכולת השכונתית ומלאתי את כל מדפי המקרר ביוגורטים ובטעמים שונים...
    הבנות הגיעו, עוד רגע ונכנסנו למכונית כשפתאום הרעידו צעקותיה של  אמא של ניסן את כל השכונה.
    היא קראה בשמי, אך ניסן שמיהר ועמד תחת המרפסת לשאול מה היא רוצה, ספג את עשרות היוגורטים שאמו צלפה בו בלי רחם ובדייקנות. 

    ההלם תקע אותו במקומו. אפילו לא ניסה להימלט מפגיעותיה.   
    "אבל מה עשיתי..." 

    "אתה לא תשפיל אותי, אני לא צריכה את היוגורטים שלך".
    הבטנו המומים בניסן, שבגדיו נצבעו מחדש ונטפו יוגורט, ובאמו שכשהבינה באיחור ניכר שטעתה בזיהוי, החלה לצעוק בטירוף: "מה עשיתי, מה עשיתי !!!  אם רק אתפוס אותו..."

    **

    רצנו שותקים מנותקים מהטלפונים הניידים ומהאסמסים.
    "אתה זוכר", שאל ניסן מתנשף, "את שתי הבנות שישבנו איתן בפאב, שנינו נרדמנו והן נעלמו לנו עם הארנקים".

    "בטח, מזל שהארנקים היו ריקים. אחת מהן נשואה ל"גיל הסרדין" שהשיער שתלשתי לו בטיול בכיתה ו', כשהלכנו מכות, נשמר שנים בכספת של המנהלת. 
    "ואת זו שהרכבת מעיר הנוער", המשיך ניסן, " היא התלוננה שהתוסיק שלה כואב, בקשה ממך סיבוב על האפניים ולא חזרה "
    **

    ניסן לא ידע, אך למרות השנים הרבות שחלפו, מאז כשמישהו נשאר ברכב, חולפת בי תמיד המחשבה, האם הוא יברח לי...

    באותו לילה רחוק, בו שירה ביקשה סיבוב באופניים ולא חזרה...צעדתי ברגל מרחקים ניכרים. נראה היה שהדרך לא נגמרת, אך צחקתי עד כלות. 
    "אתה זוכר איך קבלת בסוף את האופניים ?,   

    "היא ניסתה למכור לך אותם" פרץ ניסן בצחוק מתגלגל, מתפתל ומחזיק את בטנו, כאילו זה קרה רק אתמול.
    **

    ניסן צדק, הסיפור נשא אותי כ-30  שנה לאחור, ליום בו נסעתי באוטובוס ליובל, שהיה חבר משותף, כדי לקבל את הטלפון של שירה. ספרתי לו, כיצד היא הרכיבה אותי באופניים, מצמידה את  הציצים לגב שלי, ואז כשבקושי נשמתי, ביקשה בתמימות סיבוב קטן, כי התוסיק שלה נרדם. ו...לא חזרה.
    יובל ענה בהתרגשות, שלפני חצי שנה הגיעה שירה לביתו שבמושב, בקשה סוסה לסיבוב קצר וחזרה בטבעיות אחרי שלושה ימים.
    נראה היה שהחנות 
    הדחוסה בצינורות מאובקים, שמעולם לא נמדד בהם לחץ מנטלי מתחה פנים וגאתה מצחוק.

     **

    "שירה, מה עבר עלייך אתמול שהשארת אותי בקצה העולם"...

    " אני מצטערת, היה מאוחר ומיהרתי הביתה ".

    "אבל היה מאוחר גם לי...והאפניים ? " 

    " מצטערת, אני משתמשת בהם ואני עסוקה " אמרה וניתקה...

    הייתי המום, לאחר בירור קצר התקשרתי.

    "מה עכשיו", שאלה בחוסר סבלנות.
    "אני מוכנה למכור לך את האפניים במחיר מיוחד".

    "דורית, לאבא שלך יש סובארו כסופה. אם את רוצה שיהיה לו במה לנסוע מחר לעבודה, כדאי שתחכי לי עם האפניים ב- 16.00 בצומת ויצמן ארלוזורוב בת-א ליד בנק הפועלים"

    "אתה מדבר כמו עבריין", אמרה מבוהלת,
    "אל תנסי אותי" אמרתי מלא סיפוק. 

    " זה היה קל משחשבתי", אמרתי לניסן תוך כדי ריצה,

    " נו, והיא הגיעה עם האפניים ? "
    "ועוד איך הגיעה. עד המיפגש לא הצלחתי לעכל איך בחורה כל כך יפה, שוכנת נפש כה מופרעת,
    **

    הסיפור נשא אותי הרחק לאותה פינת רחובות הסמוכה לשכונה בה גדלתי.
    בשעה 16.00 גייסתי את מעט הנחמדות שנותרה בי ואמרתי לשירה, שהופיעה יפה וזוהרת -
    "שתפי אותי, איך עבדו אצלך אתמול גלגלי השיניים של המוח,
    תארי לי איך התקבלה ההחלטה לקחת לי את האופנים ולהשאיר אותי ללכת ברגל למעלה מ-10 ק"מ ? "

    "אין מה להסביר, אני מחזירה לך את הכסף ששלמת עלי אתמול בגני התערוכה".      "ומה עם המונית ?" המצאתי שאלה...           

    "היית לוקח אוטובוס, היה יוצא לך יותר בזול..." עכשיו כבר הייתי  ממש עצבני, נדהם מגודל החוצפה.
    שאני אקח מונית, בזמן שהיא נוסעת באופניים שלי ?
    ** 
    הכנסתי את היד לתיק, הוצאתי שתי ביצים שקניתי במיוחד למיפגש הפיסגה, ושברתי אותן בעדינות על ראשה היפה.
    לשתי את הביצים ככל שיכולתי בשערותיה הארוכות עד שהתעשתה והחלה לרוץ ברחוב ויצמן לכיוון בית המשפט. רכבתי בעקבותיה על אופניי.
    היה לה גוף אתלטי והיא באמת רצה מהר... 
    "שירה, מה עם הקינוח יש פה טורטית " הצעקה, להפתעתי רק גרמה לה לרוץ מהר יותר...
    **
    תחושת בטן מוזרה, הנחתה אותי לספר בבית את שקרה. ואכן, תוך פחות משעה, התקשר אביה של שירה לאימי כשהוא צועק ומאיים.

    אימי הגיבה לצעקותיו באדישות דידקטית ושאלה אותו באיטיות שאלות של שנה א' בקרימינולוגיה : 

    "אין ספק שמדובר פה במשפחת פשע.
    האם נכשלת בחינוך כל ילדיך, או רק עם שירה ?

    האם מסלול חיי הפשע, אצלכם במשפחה הוא מדורג ? 

    מתחילים בקטן, בגניבת אפניים ודברים מהמכולת, צוברים מיומנויות ומתפתחים לכיוון של שוד בנקים ופשעי צווארון לבן ?
    כשהתקלחתי, שמעתי את אימי נועצת את המסמר האחרון, ובסקרנות אמיתית התעניינה, אם העבריינות של  שירה, נרכשת או מולדת ?"

    לסיום קבעה, שיש לה תחושת בטן שכדאי לארגן לשירה כבר עכשיו, תא מאוורר ומועדף בנווה-תירצה. 

     **

    שעתיים אח"כ, כבר ניגנתי בבביכורי העיתים בת-א.
    כשהבחנתי בשירה, רוקדת סוערת, נקיה ומטופחת, נצמדו אליי שני בריונים כשאחד מהם לוחש באוזני שהוא רוצה לדבר איתי בחוץ...

    "אני לא יודע אם מותר לי לדבר עם זרים" –

    אמרתי את המשפט הכי תמוה, שיצא לי מהפה כאדם בוגר.

    אריה מנהל המתנ"ס, קלט את האווירה המתוחה, אל מול הפנים הנינוחות של הסביבה הרוקדת והשמחה, הצביע מרחוק על שריריו, כשהוא שואל בתנועות גוף אם אני זקוק לעזרה...

    הנהנתי בנחרצות של "כן ועכשיו...",
    **

    אל שני הבריונים שרצו "לדבר" איתי, נצמדו שני בריונים מהמתנ"ס. 
    הערכת הכוחות החדשה, גרמה לבריון שנצמד אליי ללחוש לי באוזן...
    "מילה של גבר, אין לי ענין באלימות, אני רק רוצה להחליף אתך כמה מילים בקשר לשירה...".
    כמו בסרטים, סימנתי בכף היד לשני הבריונים של המתנ"ס להתרחק מעט, הסתכלתי  עמוק בעיניו ואמרתי לו  "דבר ומהר אין לי זמן בשבילך". הוא נשא את נאום בריוני הצעצוע:

    "אם תתקרב עוד פעם לשירה...אמאש'ך לא תכיר אותך..."

    "אל תדאג, שירה כבר לא הטעם שלי, לפחות היה לה סטייל ועניין במכוניות יוקרה...אבל לגנוב אופניים ?"

    **

    שנה חלפה, חוף גורדון בת-א .
    דגל אדום. כיף, עולם ללא דאגות. יחף בחוף הים עם אריה קרול שלימים נהרג בתאונת אימונים. כדור שחור שהחטיא מטקה, התגלגל ונעצר לרגליי. הרמתי אותו וכשראיתי את היפהפייה המחייכת, הגשתי לה את הכדור ביד. קבלתי חיבוק ענק. היתה זו שירה.

    **

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/11 21:37:
      אותי כבשה התגובה של אמא...
        16/9/11 23:55:

      פשוט כייף לקרוא את סיפורייך והאורך לא מרתיע...בחורה בלי סטייל הדורית הזו והכי אהבתי את "נקמתך"קריצה

        9/9/11 09:22:
      אמיתי או לא, אהבתי מאוד מאוד (אמרו את זה קודם לפני) ...
        31/8/11 17:43:

      צטט: גונזוגונזו 2011-08-31 11:27:23

      הסיפור אמיתי!

      הסיפור החזיר אותי 30 שנה אחורה לתקופה בה היינו רוכבים על האופניים לדרייב-אין לצפות בסרטי חצות על פסי הרכבת. דהרנו על סוסים, חמורים ועננים עשויים מכריות..

       

      ל"מספרית" : ריבוי הפרטים בסיפור נובע מהתרחשותם במציאות.

       

      דורוני....אתה סופר דגול! תכתוב עוד..אנו מחקים לצחוקים של הסיפור הבא! גונזו

       

        23/8/11 15:38:
      אמיתי או לא, אהבתי מאוד
        23/8/11 11:05:

      אז ככה, זה שיש לך כתיבה קולחת וסוחפת,זה בייסיק...

      מותחת...גם כן בייסיק..

      שופעת הומור..ברור!

      הבעיה היא ריבוי הנושאים בסיפור אחד..

      למעשה יש פה שני סיפורים! זה עם דורית והאופניים -מספיק בהחלט! בשביל מה להוסיף גם את המכונית והפריצה?

      הקורא לא יודע במה להתרכז ויוצא מבולבל...

      מקווה שהמשוב שלי יתרום לך משהו, וברור לך שהוא ניתן באהבה!

      *

      אלומה