אוגוסט פה, והמחשבות שלי לא נקיות. אוגוסט הזה יוצר אצלי ערפל סמיך שלא מאפשר לחשוב בצלילות. חשבתי שזה כנראה שילוב של מזג האוויר עם החופש הגדול.

ושיהיה ברור – הילדים סבבה לגמרי. משועממים לעיתים (מצב חיובי לכשעצמו), נפגשים עם חברים, קוראים ספרים, טלויזיה, מחשב, משחקים. אנחנו יוצאים לטיולים ומבלים יחד כמשפחה – על פניו באמת מושלם. הם כבר גדולים מספיק כדי להיות עצמאים, ומצד שני, הם צעירים מספיק כדי שירצו להיות איתנו. אנחנו לא דואגים להם – אנחנו יודעים איפה הם מסתובבים, אנחנו יודעים מה הם אוכלים, אנחנו רואים עם מי הם מדברים, אנחנו צופים בהם כשהם שוחים בבריכה או משתכשכים בים. הכל טוב, תודה.

אלא שאיכשהו לא הכל טוב. יש איזו מועקה תמידית שמרחפת עלי כמו הינומה. בהתחלה חשבתי שזה החופש הגדול. שאני זקוקה לזמן שלי ולשגרה שלי (עובדת מהבית ברגיל, ושום דבר כרגע לא רגיל...). אחר כך חשבתי שזה המחאה החברתית. שמחתי והתרגשתי לראות את העם קם ואומר את דברו, ובשמחה הצטרפתי למוחים בכל הזדמנות. במקביל לשמחה הזו, הסתובבו לי בראש הזכרונות משביתת המורים הגדולה מלפני כמה זה היה? שלוש שנים? אז הייתי מורה וחשבתי שהשביתה הזו תוליד את השינוי שכל כך נחוץ למערכת החינוך הרופסת. אבל השביתה נסתיימה בקול ענות חלושה, והשינוי המיוחל הפך לשינוי קוסמטי חסר משמעות חינוכית שאין בו חזון ואין בו עתיד.

אחרי שהפנמתי שהדכדוך שלי הוא פועל יוצא של המחאה החברתית, הגיעה תאונת האופניים הנוראית בכביש 3 לפני שבוע וחצי (תסלחו לי שאני מוותרת על הוספת קישור לתמונות המזוויעות). אופניים קרובים ללבי (הבן זוג רוכב להנאתו), ולבי התכווץ כששמעתי על האסון הזה.

ואז הגיע הפיגוע בואכה אילת.

ואז הגיעו הטילים. אמאבא גרים באשדוד, ובאזור מתגוררים גם כמה מחברנו הטובים ביותר. הם לא חרדים לקיומם, הם בסדר. הם יוצאים / נכנסים למרחב המוגן כשצריך. הם לא היסטריים, אבל הם מאוד דרוכים. כל צליל קטן שמזכיר משהו שנשמע כמו אזעקה, או צפצוף, או שריקה, מקפיץ אותם. הם לא מוכנים לעזוב את הבית. הם אומרים שחשוב להם לנסות לשמור על השגרה שלהם, ושהם מעדיפים להיות בבית (ולהתפלל שלא תהיה אזעקה בדיוק כשהם במקלחת). אני מכבדת את הרצון שלהם.

אז כבר כמה ימים שאני מאשימה את ה"מצב" בדכדוך שלי. ולאט אני קולטת שהמצב די מורכב:

א.      אני אמא לשני ילדים צעירים יחסית שהחופש הגדול כבר די מיצה את עצמו עבורם.

ב.      המחאה החברתית הזו שכל כך שמחתי בה, כנראה תדעך בקול ענות חלושה (בדיוק כפי שביבי רצה, איך אתם  מסבירים את זה?), כי בשביל צדק חברתי צריך שתהיה חברה, ואם יהרגו את כולנו בטילים אז לא תהיה חברה – יש בזה הגיון?

ג.       הרבה אנשים מתים. אני לא מכירה אישית אף אחד מהם, אבל איכשהו מצליחה להרגיש אותם (וזה מגיע ממני, אחת שלא מתעדכנת בחדשות מאמצעי התקשורת – וסומכת רק על להג הרחוב).

ד.      הרבה אנשים נמצאים בסכנה ממשית, והרבה יותר נמצאים במצב נפשי חרדתי. זה לא בריא לאנשים האלה. זה לא בריא לילדים שלהם. זה לא בריא לכולנו. וזה קצת זורק אותי למחאת הרופאים – עם ה"מצב" עכשיו אנחנו צריכים את הרופאים שלנו יותר מתמיד. אנחנו ממש חייבים אותם עירניים, וקשובים, ורגועים, ומפוקסים, ומקצועיים.

ובתוך כל זה מהדהד לי "הרשות להיות אנושי" של המורה שלי לפסיכולוגיה חיובית, ד"ר טל בן שחר – הוא אומר שזה בסדר להרגיש רע. שלמרות שהאושר הוא סוג של מטרת על – זה בסדר לתת לדכדוך פשוט להיות. אז אני נותנת לו להיות. עד שהוא יחליט ללכת.