ביום החשוב שלי הם מתקשרים ממש על הרגע האחרון "הו. כן. סליחה. כמעט ושכחתי ... לא ענית." לסמן V לעשות וי על המשימה של להיות נחמדים בבסיס. פתק, זה לא חלק מהערכים שלהם ובטח שלא מתנה מעבודת יד נייר כתוב או בד עם מילה של אהבה. הם אנשים של כסף של חומר של מוצרים וג'יפים. המניפולציה הרגשית ושליטתם בשפה כלהטוטני קרקס. אומני לשון וחיבה מאוסה חצי רציני חצי צחוק מתחבאים אחרי מילים מילים מילים. וממש בצמוד לכל נתינה מסתתרת בקשה משימה חובה "אם תעשה, תקבל .." אם תוריד את הזבל או תביא את הדואר תקבל חיבוק. מילה טובה. מרוב דרישות ואיומים מוסווים לא ברור מה אמת ומה לא. ואני חייל נוסע ומסיע הולך ומביא כן זה בסדר אין בעיה עליי. אבל כבר שנה שאני לא קונה את זה. אני רואה אותם אני רואה לתוכם ולא בא לי עוד לא עוד לא רוצה. לא מוכן לעשות, מהיום למחר לא מוכן לתת לטוב ליבי להיות שפוט של הנצלנים. ואולי, הם אפילו לא יודעים שהם כאלה. ואולי, הם אפילו לא שמים לב שבצמוד לכל נתינה הם מחברים אותה לבקשה או דרישה ובטח שלא ליטוף בטוח או מחמאה. כשמתאים להם הם עונים כשמתאים להם הם נותנים ולא ברור אם זה מבתוכו או כדי לרגע להיות בסדר והם קרועים בין האגואיזם שטבוע בהם והתקבל ב DNA ובבית לבין צו השעה של להיות נחמד. נחמד באמת. נדיב באמת. הם שבויים בניהנתנות, עיוורים לשקט ואני רואה. צופה. וקצת מתרחק מזה ומהם. מעמיק הביתה מעמיק ל DNA אחר שהוא אינו נצלני. |