יש בין ערביי ישראל, מי שחשים אי-נוחות ממה שקורה בעולם הערבי סביב. ושבעתיים הם חשים אי-נוחות לנוכח השתיקה הרועמת של אלו שאמורים לייצג אותם, ולהשמיע את עמדותיהם ברמה. הכיצד זה נדם קולם של כל חברי הכנסת הערביים, כאשר העולם הערבי רועש וגועש ואלפים מבני עמם נטבחים בידי שליטים ברוטאליים. אחד מהם, אזרח מן השורה, בעל חומוסייה מצליחה ביישוב הערבי אבו-גוש, ג´וואדת איברהים שמו, שם נפשו בכפו ויוצא במאמר חריף נגד חברי הכנסת המייצגים אותו, ותוקף אותם על השתיקה. כך הוא כותב:

"אולי מישהו יודע לאן נעלמו חברי הכנסת הערבים? כי אני מחפש אותם בנרות, כבר כמה חודשים ובמיוחד בימים האחרונים, ואין קול ואין עונה, כאילו בלעה אותם האדמה. הייתי מצפה לשמוע מהם זעקה שעולה השמימה על הרצח הנורא הזה שקורה עכשיו לאחינו הערבים בסוריה. על הזוועה, על האטימות, על האלימות, על השלטון המושחת שמנהל הנשיא הסורי. אבל כל מה שאני שומע הוא דממה דקה, אוושת גלים, כאילו לא היו הדברים מעולם".

"אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות. הרי הנציגים שלי בכנסת, חברי הכנסת הערבים-ישראלים, יודעים לצרוח, בזה הם מצויינים. הנה קחו למשל את המשט. עד היום מצלצל באוזניי קולה הצווחני של חברת הכנסת המדופלמת, שאפילו טרחה לעלות על הספינה כדי לזעוק את אשמת היהודים הרעים בכל רחבי העולם. וראו זה פלא, עכשיו לא שומעים ממנה ציוץ. אחינו הערבים נרצחים בדם קר בידי משטר מושחת, חסר אנושיות, וממנה לא שומעים כלום. באמת שלא. ולא רק היא. עד היום צרובה בראשי התמונה הנפלאה הזאת של נציגי בכנסת נפגשים עם האדון היקר מלוב. הם נסעו לשם בדחילו ורחימו לפגוש את מורם ורבם. הורידו את הראש, התכבדו במיטב השמלות שיש לאיש המטורף הזה להציע, והצטלמו מחוייכים עם שיניים צחורות. הנה יש להם תמונה עם מנהיג".

"ופתאום שקט, קולם דמם. פתאום אין להם מה לומר. פתאום לא מוצאים אותם. פתאום אין להם עמדה. פתאום כל האמירות האלה שהם כל כך מורגלים בהן, על שלטון מושחת, על אפלייה, על גזענות, על אלימות, על חוק, על משטר, פתאום הכל נעלם. שום דבר אין להם מה לומר. ואנחנו, הבוחרים הערבים, שואלים את עצמנו לאן נעלמו כל הערכים האלה. הרי כשמדובר במדינת ישראל הם יודעים לצרוח, לבעוט, להרגיש, לקומם, לשאוג, הכל. אבל כשמדובר במנהיגים מושחתים מהאזור פתאום אין יותר ערכים. פתאום השחור מלבין".

"ואנחנו, הבוחרים הערבים, שואלים את עצמנו אם בעצם הנציגים שלנו בכנסת פוחדים, ואם בעצם באופן אבסורדי, המדינה היחידה שהם לא מפחדים לצעוק עליה היא ישראל. ואם זה נכון, אז יש לנו הערבים הישראלים חשבון נפש עמוק מאוד לעשות עם עצמנו. אני לא בטוח שיש תשובות לשאלות האלה, אני רק יודע שמוסרית אני צודק. שמוסרית הייתה צריכה לצאת צעקה גדולה ומרה מכאן, ממדינת ישראל, מערביי המדינה, נגד הרצח שקורה עכשיו בסוריה. והעובדה שלא קורה כלום. והעובדה היא שזהו עלבון לנו ולנציגים שלנו בכנסת. העלבון הזה רק מתעצם נוכח האופן שבו מתנהלת כאן במדינת ישראל ההפגנה הגדולה, כי בכל זאת אי אפשר שלא להשוות".

עד כאן דבריו של הכותב הערבי ישראלי, וניתן להוסיף לדבריו שלא שמענו כל תגובה מהנציגים הערביים, לנוכח פעולת הטרור שנעשתה בסמוך לאילת, כמו גם גינוי לטרור המתמשך נגד אזרחים ישראלים. לא את ערביי ישראל מייצגים אותם חברי כנסת, אלא הם נציגי ארגוני הטרור הקיצוניים, החיים על חשבון משלם המסים הישראלי למרבה האבסורד.