כל הג'אז
את שנות ילדותי ביליתי בצפייה ממושכת בטלוויזיה. לרוב, הייתי שב מן הלימודים, ממקם עצמי על השטיח שמול המרקע וצולל לתוך עולמות בדיוניים. בצהריים נלחם עם "מכסחי השדים" בסליימר, לפנות ערב רודף אחרי שרדר עם "צבי הנינג'ה" ואפריל אוניל ובלילה מצטרף לצבא "כוח המחץ" כדי להפיל את ארגון קוברה (שמאז עבר לרצועת עזה וחשוד בהברחת מטענים לסיני). לעיתים, אמי הייתה נמלאת חרדה נוכח ההתמכרות למרקע ולכן הייתה משיקה יוזמה חינוכית חדשה, סטייל "עוז לתמורה". "מהערב אנחנו קוראים כל ערב פרק אחד מתוך ספר", "מהיום אתה קורא כל יום לפני השינה" ועוד. אלא שממש כמו במערכת החינוך המקרטעת, די היה בהקמת קול צעקה נגד השינוי, איום בהחרמה ובשביתה או עתירה לבג"ץ (בפני נשיא בית המשפט המשפחתי - אבא) בכדי להפיל את היוזמות הללו תוך ימים ספורים.
מה שאמי לא השכילה להבין הוא כי המניע לצפייה בטלוויזיה לא היה אהבתי למדיום זה, אלא החלטתי להחרים את הספרות (ייתכן וזהו בלוף קטן, אך הוא משתלב יופי עם הפוסט). עוד בילדותי שאפתי להיות איש של המילה הכתובה - סופר, מחזאי או תסריטאי, והרי שכל זה לא אפשרי מבלי היצירתיות והמקוריות. לכן חששתי מספרים. ידעתי בליבי שהעלילות, הגיבורים והמעשיות של קודמיי יזלגו לתוך הכתבים שלי ואז אהיה ללא יותר מחקיין. עולם הדימויים שלי יהיה מושתת על היסודות של עולם הדימויים שלהם, הכתיבה תהיה מעוצבת לפי התבנית שלהם והמקוריות שלי תחוויר בהשוואה לזו שלהם. לכן החלטתי כי לא אקרא עוד ספרים, כי אבודד עצמי מעולם הספרות ובכך אסלול את השביל אל עבר היצירה הייחודית.
Two roads diverged in a wood, and I — I took the one less traveled by, and that has made all the difference.
ועם הבגרות מסתיים לו עידן התמימות. אבא כבר אינו כל יכול, אמא לא תמיד צודקת בשיעורי הבית והאכזבה נהיית לטעם מר אך מוכר. כך קרה, שבשנות העשרה זנחתי את "מבצר הבדידות" והמראתי אל עבר אופקים חדשים ומסעירים יותר. באותה העת התאהבתי ברעיון חדש ורומנטי, ברצון להיות חלק ממושבת האומנים ולסלול יחד עם אחרים שבילים משותפים ונועזים.
דמיינתי עצמי יושב בבתי קפה פריזאיים מתבונן בגשם הנשקף מן החלון. קר בחוץ אך חם בפנים תודות לאש של היצרים והוויכוחים. התמונה הזו הוקרנה במוחי בשחור לבן כשברקע אישה צרפתייה שרה על משהו עצוב. וכך יושבים ומעשנים ודנים וצוחקים. מבית הקפה אני עולה לצליל חריקות העץ הישן לדירה המתפוררת והדלוחה שאין בה לא חימום ולא מים זורמים, אלא רק ערימות בלתי נגמרות של ספרים בשפות שונות, מגדל בבל. אני מוריד את המעיל ומבלה לילות שלמים בכתיבה. בבוקר אינני הולך לישון שכן ההתרגשות אוחזת בי ואני רץ לשכן הספרדי הצייר, או יורד קומה לפסל הרוסי המוזר או אפילו חוצה את הכביש בריצה אל עבר משכנה של המשוררת האמריקאית הסרקסטית. רציתי גם שיהיה לנו שם, לקבוצת האומנים שלי. משהו כמו "הגשר הלבן" או "העיגוליזים" או "חבורת מנור" או כל מילה בגרמנית כמו Luft gesheft. שם שייחקק בספרי ההיסטוריה ויכתיב את שמו של הסרט שישודר בערוץ 8 ומכל עבר מתפרצת האומנות, היצירתיות וגם המקוריות.
באותה העת ניטעה בי התחושה המוכרת כי נולדתי בעידן הלא נכון. זוהי מחשבה שמוכרת לכל. החברים באוהלים היו רוצים להתבגר בשנות ה-60, יונתן היה רוצה לראות את "שנות האופוריה" וטל היתה שמחה לראות בעיניה את עידן האולפנים של שנות ה-30. ואילו אני לא הייתי אמור להיוולד ב-1984 בהדסה, אלא ב-1880 באודסה שבאירופה. בסרטו האחרון, חצות בפאריז, היטיב וודי אלן ללכוד את הרגש הזה, את הנוסטלגיה למשהו שלא חווית מחוץ לדמיונך או לבית הקולנוע. ולמרות שזוהי נוסטלגיה שנוצרה ע"י אחרים, שניזונה מספרים שקראת או מחזות שראית או סרטים בהם צפית, אתה מוכן לאמץ אותה כשלך. עזבו את המקוריות, תנו לי את המולן רוז' של ניקול קידמן.
סיום השירות הצבאי מסמל את סוף עידן האידיאלים הנשגבים. כמו התעוררות מחלום, החייל המשוחרר לומד להתרגל למציאות חדשה, השונה לחלוטין מזו שהוא חי בה במשך שלוש שנים. הפתגמים החלולים, שמופיעים בכרזות ברחבי הבסיס כמו: "רק המעז מנצח", "איכות ללא פשרות" ו-"תדע כל אם עבריה" קורסים יחד עם תחושת ההקרבה והמוכנות לכול. פתאום ה"אני" צומח. עזבו אותי מהקור והיעדר החימום והגשם של פריז. היה לי מספיק מזה בפטרולים סביב ההתנחלות "קידר זמני". לבלות לילה שלם בכתיבה? השתגעתי? המינימום זה עשר שעות שינה כפיצוי על השש שעות מטכ"לי. לא, הגיעה העת לברוא חלום חדש, לערוג לתקופה אחרת. ננטוש את חברת האומנים, הסובלים, המדוכאים והאידיאליסטים לטובת חברים קצת יותר קלילים. חבורת ה-Darlings.
אז נטשתי את פאריז ואת מושבת האומנים לטובת לונדון בירת הבילויים (מלשון בילוי לא ביל"ו, הבהרה למקרה ויש עוד איזה חלוץ אי שם בקהל). דילגתי בחינניות מתחילת המאה לשנות העשרים, מעידן האמנות לעידן הנהנתנות. כעת אני מבלה עם החברה הגבוהה, מעביר את ימי בריקודי הצ'רלסטון, שתיית שמפניה ועישון בלתי פוסק של סיגריות עם פילטרים מוזהבים. בבקרים אני קם לארוחת בוקר, אך לא לפני שהמשרת מכין את האמבטיה (בטמפרטורה קבועה) ופורש את העיתון לפני. משם אני מתיישב על כיסא העור והוא מגלח אותי במומחיות שאין שנייה לה בכל לונדון. ארוחת בוקר מהירה, תה חליטה וקדימה לעבודה. לא מדובר בעבודה מלשון תעסוקה, זה לא יאה כלל לג'נטלמן במעמדי, אלא בנסיעה אל עבר המועדון ברחוב pall mall, שם אני נפגש עם שאר חברי המועדון ואנו מדשנים עצמנו בעונג. השעון מכה שתיים ואני רץ חזרה למיטה לטובת תנומה כדי שאהיה מוכן לשעה חמש, cocktail hour
Darling הגיעה לשתות עימי, מלווה ב- Darling ו-Darling נוספת. כעת, כל ה-Darlings ואני צוהלים לרקע המוזיקה של השחורים שמשגעת את היצרים, ג'אז.
כאשר אנו עדיין שולטים בשלפוחית אך מתקשים ללכת בקו ישר, ניתן האות ואנו מסיעים עצמנו למסיבה של אותו ערב. זו מסיבה שונה מזו שהייתה אתמול בערב והיא כלל לא מזכירה את המסיבה שתהיה מחר או זו שתהיה בסוף השבוע. שכן כל ערב והמארח שלו, כל מארח והמסיבה שלו. אנו לעולם לא מתעייפים, שכן הקצב של הג'אז הוא קצב החיים. כמה שאני ו-Darlings שמחים לפגוש את ה-Lords או את ה-Ladies וכל שאר חברי הקהילה הסגורה. מדי כמה ימים פוגשים באיזה American משונה שמוסיף גוון לתמונה הצבעונית שמקורנת במוחי. ומה ברגע שנגמר הכסף בארנק? מה עם יוקר המחיה? עזבו אתכם מהפעוטון, איך אמשיך לממן את המסיבה?
פשוט- Hello Daddy, I'm terribly sorry but I need another thousand pounds. Thank you daddy. Best to Mommy.
ואולי בכלל אני עולה על ספינת מסע ועושה דרכי במחלקה הראשונה אל עבר שיקאגו. המסיבות לא פחות טובות, הנשים לא פחות יפות ויש יתרון נוסף - הפושעים נהדרים! זהו העידן של תחילת הפשע המאורגן, האלכוהול אסור ומה שיותר אסור יותר טעים. לכן אפילו המרטיני טוב עוד יותר מ-Back home. והפושעים! איזה יופי של פושעים. עידן בו הפשע היה לא רק מאורגן, אלא גם נאה ומושך ואסתטי. הטרנינג של טוני סופרנו והסוודר של אלפרון לא משתווים לחליפה של אל קפון. והצליל המוכר, הצליל הענוג, שוב הצליל של הג'אז הזה.
שם אני תקוע עד היום. חי על הקו לונדון-שיקאגו. מתגורר בקינג ג'ורג' ונוסע לבקר את האח שגר ב-State street. עובר מבית לקפה לבית קפה וממסעדה למסעדה, ומשום שהזמן עומד מלכת יש את כל הזמן שבעולם. וטוב שכך, כי פ.סקוט פיצג'רלד והמנגווי בדיוק באו לסעוד איתי ואנו נרקוד לצליל המקוריות אחד של השני שכן אין יותר מקוריים מהם.
ומה עוד?
אה כן.....
And all that Jazz
|