היום הייתה האזכרה ה-15 לעידו, או אולי יותר נכון השנה ה-15 למותו והאזכרה ה-14 כי בשנה הראשונה יש לוויה ולא אזכרה, אבל למה להיכנס לזה, הה?

האזכרות משמשות אותי לבדוק מיקום ופוזיציה פנימית.

לכל אזכרה אני כותב משהו ומקריא אותו לפני כולם. יחד איתי גם ההורים כותבים ומקריאים.

ככה בעצם אני מקבל הזדמנות להאיר את דרכי ולראות לעומק איפה אני ולאן אני ממשיך מכאן. ככה כל חצי שנה, כי עידו באוגוסט וניר במרץ.

בתקופה האחרונה אני משלים תהליך ארוך שנים בחיים שלי, השלמת הפער שנוצר בעקבות המוות של ניר ועידו בחיים שלי מול החיים של הסביבה שלי.

מצאתי את עצמי בגיל שלושים מתמודד עם הבעיות שבני עשרים מתמודדים, לומד גבולות אישיים, יכולות.

לומד לקבל ולהעריך את עצמי ואוסף תעוזה לבצע דברים שנראו לי רחוק מאוד ממני.

מאז גיל 17, המוות של ניר, דרך גיל 22, המוות של עידו, התרכזתי פנימה, בניתי את האני הפנימי שלי, השלבים היו מעניינים וחלקם מאוד קשים בדרך.

עברתי בכל מיני מקומות נעימים ורחוקים מלהיות נעימים, התעללתי בעצמי, התנתקתי מעצמי וחזרתי לעצמי, למדתי אותי וכיבדתי אותי ואת החיים שלי. לא יודע האם הדרך נכונה החוצה לאחרים, יודע כי היא נכונה לי.

והאזכרות הן תמיד כאן כדי להשאיר אותי מחובר פנימה, להיות עירני שאני בכיוון שאליו אני שואף - להיות ערן, להיות אני ולחיות אותי בצורה הכי טובה ומהנית עבורי.

זה מה שהקראתי היום:

צמתים,

כבר כמה שנים של צמתים בחיים,

כל פעם אני בודק, אני מתבונן לעומק.

צמתים,

משנה לשנה השאלה משתנה,

ואיתה גודל הצומת שאליה אני בא.

צמתים,

בחרתי בחיים, בחרתי במשפחה וילדים,

בחרתי לבנות את עצמי מבפנים.

צמתים,

לעיתים רק פינות, לעיתים מחלפים,

האזכרות הן האורות שמאירים לי את הצמתים.

ותודה לאברהם טל על "אורות"