המון זמן שלא כתבתי, אני יודעת.

כל כך הרבה דברים עברו עליי ואני לא אלאה אתכם בהכל. רק בדברים המעניינים.

המחאה החברתית היא משהו שאני אישית מאוד התחברתי אליו. 

עצוב, אבל היא מאוד מדברת אליי. 

אני משלמת שכר דירה של 2,350 ש"ח והמשכורת שלי ממוצעת. 

אני צריכה לשלם שכר לימוד, אוכל, ביגוד, רכב ועוד כל מיני בלטמי"ם. זה לא קל.

הייתי רוצה לפגוש את דפני בשדרה ולהגיד לה כמה אני חושבת שהיא מדהימה.

ושהמחאה הזו היא של כולנו ושכל כך מרגש לראות דבר כזה קורה אצלנו בארץ.

באחת הצעדות של יום שבת בערב הלכתי והייתה לי הרגשה כאילו משהו טוב קורה, משהו משתנה.

קצת מבאס להגיד אבל לאור המצב הנוראי בדרום המחאה קצת שקטה.

הרי זה ברור, כשקורה דבר כזה אין מקום למותרות. זה נכון.

אבל אני מרגישה שהמחאה היא לא מותרות, היא דווקא ה"חיים" עצמם.

בפיגוע האחרון בדרום איבדתי שתי נשים שהכרתי כל חיי, שהיו כמו דודות שלי.

כשהתקשרו להודיע לי על כך לא האמנתי, לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות גם לי. לנו. לכולנו.

אז מסתבר שכן. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

רק ביום שישי האחרון ישבתי עם אחת מהן והיא סיפרה לי כמה היא כבר רוצה לנסוע לחופש הזה... 

מטורף.

בברכת ימים טובים יותר.

ולשיר שמצמרר אותי, כל פעם מחדש, בייחוד בזמנים כאלה.

"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני 
ימות בך, ימות בך. 

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי 
ימות איתך, ימות איתך. 

כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאיתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו - 
ומשהו, נשאר איתו 

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע 
את האיבה, אם רק נדע. 

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) 
על אף עלבוננו, לומר סליחה. 
אם נדע להתחיל מהתחלה."