רבע שעה לפני אני כבר חסר מנוחה. מסתובב, קורא את העיתון בעמידה. ואז, אחרי נצח, הצלצול בדלת.

היא נכנסת בחיוך, מעניקה לי נשיקה קטנה על הלחי, מתחמקת באלגנטיות מהיד שלי על המותן שלה. שמלה אלגנטית, שובל בושם. "רוצה לשתות משהו"?

בוודאי שהיא רוצה. תה קר, אם אפשר. אני מכין, ומתיישב על הספה, לידה. היא זזה מעט הצידה, מתרחקת. בכל פעם אנחנו משחקים את אותו המשחק. השיחה מקרטעת, עד שאני מוביל אותה לנושא הרגיל. בעלה. "הפעם הוא באמת התפרע", היא אומרת. "הוא ממש הכאיב לי". 

אני מבקש לדעת איך, ואיפה. היא מסיטה מעט את מחשוף השמלה, מגלה שד לבן, עם סימני נשיכה. אני מעביר את האצבע בליטוף. היא מתנשמת, נראה שזכרון הלילה הקודם טרי וכואב עדיין. "ואז הוא לקח אטב כביסה", היא מספרת, ומראה לי פטמה ורדרדה. "אוי, מתוקה שלי", אני אומר, ורוכן קדימה, נוטל את הפטמה ומוצץ אותה בעדינות, מריץ את הלשון סביבה, ואז למעלה ולמטה, עליה. היא אוחזת בעורף שלי, מחזיקה אותי במקום, מכוונת. 

היא מספרת לי על האצבעות שלו שאחזו בירכיה, ואני מרים את שמלתה ומנשק. היא נעמדת, מרימה את השמלה, מספרת על השעווה הרותחת שטופטפה על הבטן התחתונה שלה, ממש מעל לכוס החלק, ואני מלקק, מנשק, יורד אל הכוס שלה וטועם אותה. שתי הידיים שלה על הראש שלי, והאגן שלה זז, היא מתענגת על הלשון שלי. ואז היא זזה אחורה. 

"ואז הוא הפך אותי. ואמרתי לו לא, לא הלילה. אמרתי לו שזה יכאב, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא פשוט פרא אדם".

"תראי לי", אני מבקש.

היא מסתובבת ונעמדת על הספה על ארבע. מושיטה יד לאחור, מרימה את השמלה, אוחזת באחד מפלחי ישבנה ומפסקת. אני רוכן קדימה, מנשק את הישבן הנפלא, עושה את דרכי אל חור התחת שלה. אני מלקק אותו בעדינות, ואז לאט לאט מחדיר את הלשון פנימה.

ושוב, יד על העורף, מושכת אותי חזק יותר אליה. "כן מותק, אל תפסיק. זה כל כך כאב, זה כל כך טוב. כל כך טוב". אני אוחז במתניה, דוחף את הלשון שלי הכי חזק ועמוק שאני יכול, מחכה להרגיש את כיווצי הגמירה המוכרים שלה. 

ואחר כך היא מסדרת את השמלה, ואני מלווה אותה אל הדלת, מקבל נשיקה על הלחי, ונפרד. עד הפעם הבאה.