כבר מספר שנים שאמא שלי ואני עושות את הביקור השנתי בבית הקברות "סגולה" בסגנון ספארי. בעצם, ככה אנחנו עושות זאת מאז שיש לי מכונית. כדי לבקר את קרובינו שנפטרו, איחדנו את מועדי היורצייט שלהם שהיו פזורים באופן שרירותי על פני לוח השנה לתאריך אחד, בתקופת האביב, כשלא קר מדי ולא חם מדי.

המסע מתחיל בחנות הפרחים. אני משאירה את האם במכונית שאורותיה מהבהבים וקופצת לקנות זרים. בחמישה שקלים האחד. לא צריך להגזים. ברור שלמתים זה לא כל כך משנה שזה לא סידור פרחים בסגנון איקבנה. זה נובל תוך יום.

אנחנו נוסעות בכביש הישר והעמוס, ואמא שלי מסמנת נקודות ציון חשובות וזהו ריטואל בפני עצמו. על המסלול מעונות יום גריאטריים, בית חולים לחולי נפש אחד, בית חולים שבו נולדו כמה אנשים קרובים וגם נפטרו, וכמובן, כשאנחנו חוצות את אם המושבות, היפהפייה הפתח-תקוואית לשעבר שיושבת לצדי עוברת סדרת הבזקים של זיכרונות נעורים. אני מסננת בחצי אוזן לדעת אם יש איזה סיפור שלא שמעתי כבר מיליון פעם. לרוב אין.  

 נוסעים בתוך בית הקברות. לאט. זה חילול קודש לנסוע מהר בבית קברות. נוסעים קודם לקבוצה של אלה שקבורים קרוב זה לזה. סבא וסבתא יש להם קבר זוגי כמו כשהם היו עוד בחיים. הדודה לא רחוק משם. אחר כך ממשיכים לנסוע. כשעוברים ליד דודה שרה ודוד אריה, אמא שלי אומרת לי "תאטי". אני מאטה לכבודם, אבל אנחנו לא עוצרים או יוצאים. זה מה שנקרא "על הדרך".

אחר כך, אמא שלי מראה לי את הכיוון אל הקבר שלה. מה שהולך להיות בעתיד, אחרי מאה ועשרים, חלק נוסף מהמסלול שלי. יש לה מקום בחלקת "ההגנה". היא משלמת כבר שנים דמי גננות. אגב, ברוך ג'מילי כבר שם. 

פה ושם צצים שמות שמוכרים לה. והיא מספקת לי רכילות מאותם ימים. "זאת היתה המורה לפסנתר הייקית, ההוא בא ממשפחה עשירה נורא, וזה היה המורה שלי לספרות, ואלה - יש להם אותו שם משפחה כמו שלנו, אבל הם לא משפחה."

אנחנו נוסעים לדודה שנמצאת בחלקה הכי ותיקה. שושנה שמתה צעירה. היא קצת לבד שם די הרבה שנים והקבר שלה מכוסה טחביות. אנחנו יוצאות ומניחות זר.

אחר כך אנחנו עושות כמנהג שלפיו יש לחזור בדרך אחרת מזו שבאנו.

זה מסע האביב. בסתיו, יש לנו גם ספארי, אבל לבית הקברות בחולון.