
כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים: דִּוּוּחַ עַצְמִי מְפֻכָּח עִם הִסְתַּיְּגוּת** / תמר רז
כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים הַמִּלִּים שֶׁלִּי אִמָּהִיּוֹת יוֹתֵר מִפַּעַם הַפָּנִים שֶׁלִּי רַבּוֹת יוֹתֵר הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי שְׁלֵמוֹת כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים
כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים הַחִבּוּקִים שֶׁלִּי נוֹשְׁמִים יוֹתֵר מְפַעֵם הַחִיּוּכִים שֶׁלִּי פְּתוּחִים יוֹתֵר הַתַּלְתַּלִים שֶׁלִּי צְלוּלִים כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים
כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים אֲנִי עֲגֻלָה יוֹתֵר מִמְּרֻבָּעָת אֲנִי חַמָּה יוֹתֵר מִמְהֻקְצָּעָת אֲנִי פְּשׁוּטָה יוֹתֵר מִיּוֹדַעָת כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים
** כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים אֲנִי קְרוֹבָה לָאֱמֶת שֶׁלִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר אֲבָל מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹּאת גּוֹרֵם לִי לְשַׁקֵּר |
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ביטאת כל כך יפה, וגם האמת שבהסתייגות, שבעיניי היא כלל לא מסייגת.
אהבתי את הפכחון ולא פחות את ההסתייגות.
הפכחון עצמו אמור לעשות אותנו מסויגים. ו/או ביקורתיים.
לכאורה
לכן נגעו ללבי שמחו והעציבו בו זמנית השורות
אֲנִי עֲגֻלָה יוֹתֵר מִמְּרֻבָּעָת
אֲנִי חַמָּה יוֹתֵר מִמְהֻקְצָּעָת
אֲנִי פְּשׁוּטָה יוֹתֵר מִיּוֹדַעָת
כְּשֶׁאֲנִי בַּת אַרְבָּעִים
כי לכאורה ניסיון החיים אמור לגרום לנו ללמוד את ערך הטלת הספק, להפוך למתוחכמים ומורכבים. לכן יותר עגולים = שלמים. בתקווה שלהיות יותר חם ממהוקצע אין פרושו לוותר על רמה סבירה של מהוקצעות.
אך אז הרהרתי לי כך:
ההעמדה זה מול זה של התכונות הללו, כאילו ש"הא בהא תליא" או שמדובר בהפכים, היא בעייתית בעיני. זה מזכיר לי את בדיחת הנונסנס האנגלית על אחד שאהב חביתות אבל לא לנסוע באוטובוס.
כידוע "מהוקצע" הוא מלוטש, ללא פגם חיצוני, ולכן אינו עומד בסתירה לעגול. להפך. שניהם מצביעים על צורה מושלמת
במשמעות שניה - מהוקצע הוא בעל זויות ופינות ישרות. כך גם המרובע. אך גם כאן לא במשמעות של פגום
ובאותו עניין "חמה" אינו מנוגד, או אינו ההפך, מ"מהוקצעת". הם לא "חייבים" לבוא זה על חשבון זה.
ובאותה מידה גם לא הייתי אומר את ההפך, ש"אני קר יותר ממהוקצע/מלוטש". או "יותר חם ממרובע". אני יכול להיות שניהם, ובמידה גוברת בשניהם - זה לא "משחק סכום אפס".
ולבסוף בהקשר של ניסיון חיים כיוצר (פוטנציאלי) של מורכבות ותחכום - מעציב יהיה לגלות שהדוברת בשיר הופכת עם הגיל לפשוטה, יחסית כמובן לידע שלה.
אך דם כאן אין פשטות זהה לאי ידיעה (או לדעת פחות). וכאן אני חוזר לעניין הטלת הספק. כאשר אדם חכם ומשכיל מטיל ספק ב"ידיעה" הריהו כאומר - דווקא בגין הניסיון, החוכמה וה"מידע" שצבר, שלמעשה הוא "לא יודע". הוא לא בטוח לגבי העובדות ועוד פחות מהי "אמת"
ולכן תמהני איך חיים אצל אדם בכפיפה אחת
אֲנִי פְּשׁוּטָה יוֹתֵר מִיּוֹדַעָת
עם
אֲנִי קְרוֹבָה לָאֱמֶת שֶׁלִּי
הַרְבֵּה יוֹתֵר
סוף מפתיע ואמיתי.
תודה רבה ליאורה יקרה
אוהבת את כתיבתך הפתוחה
בשיר מצוין:)
ושוב מזל טוב, תמר יקרה
ליאורה
מזל טוב!
40 זה ה20 החדש((: