אל תטעו, הרגיעה של הימים האחרונים היא זמנית בלבד. לאחר מטר הסקאדים והרקטות שנחתו בכל אזור הדרום בשבוע האחרון חלה בימים האחרונים רגיעה מסוימת. בין אם היא תיארך יום, יומיים או חודשים, מטר הרקטות הבא יגיע. ייתכן שהוא יגיע שוב מארגון החמאס או הג'יהאד האיסלאמי בעזה, וינחת על יישובי הדרום, או שהפעם הוא דווקא יגיע מכיוון החיזבאללה וינחת על יישובי הצפון, או יכול להיות שהוא יפציע בדמות מחבל מתאבד באחת ממסעדותיה של ירושלים. כך או כך נוכחנו ברבות השנים לדעת שכל רגיעה בארצנו שאינה יודעת רגע שקט, היא רגיעה זמנית בלבד.                      

אנקדוטה קצרה

אני לא אחת שנוטה להילחץ מדברים. באופן כללי, אני מחשיבה את עצמי כאדם רגוע באופן יחסי. לא נלחצתי בזמן מבצע "עופרת יצוקה", לא נלחצתי בסבב האחרון של הרקטות שחל אי שם בתחילת השנה, וכך חשבתי שגם הפעם לא אלחץ. אך התבדיתי בשבוע האחרון. בתור תושבת באר שבעית גאה בשלוש השנים האחרונות, מטח הסקאדים תפס אותי בביתי בשבוע האחרון. וכך יצא שבעל כורחי גיליתי מספר עובדות על עצמי (שיכולתי לחיות גם בלעדיהן) :

1. לאחר שנשמעת אזעקה, עדיף להישאר בחדר מדרגות עם שכנים מבוהלים כמוך, מאשר לנסות לרדת שמונה קומות במעלית ולהתפלל כל העת רק שהמעלית לא תיתקע

2. מבחינה פסיכולוגית כששומעים את ה"בום" גם אם הוא במרחק קילומטרים, המחשבה הראשונה שעולה בראש היא, "זה הסוף!"

3. הרגע שבו גיליתי שהשבוע האחרון הותיר בנפשי מחלת נפש קלה ששמה, "הפרעה פוסט טראומטית", היה כאשר חזרתי לבית הוריי שנמצא בוש דן עשרות קילומטרים מערי הדרום הנתונות תחת מתקפה, ועם זאת, כאשר התנגן תחילתו של שיר שהזכיר לי ולו במעט את האזעקה שהורגלתי לשמוע והייתי באמצע חנות בגדים הומת אדם, נכנסתי בבהלה מתחת לשולחן הקרוב לעיניה המשתאות של המוכרת ולתדהמתם של הלקוחות.

ומדוע ייגעתי אתכם באנקדוטה הזאת? כדי להבהיר נקודה. הנקודה היא שגם האדם הרגוע ביותר נלחץ כאשר הוא חש שהוא, משפחתו וביתו נמצאים תחת התקפה. ואינו יכול עוד לחשוב על שום דבר אחר. וודאי שלא על מחאות חברתיות.                                                      

המושיע                                    

כאשר שנפל הגראד הראשון, שבישר את בואם של עשרות גראדים נוספים, הייתי בטוחה שברגעים אלו ממש ביבי "סופרטאנקר" נתניהו שולח כרטיס ברכה לבבי לראש ממשלת חמאס בעזה, איסמעיל הנייה. ראש הממשלה לא יכול היה לייחל לעיתוי מדויק יותר. בדיוק כאשר מאות אלפים יוצאים לרחובות על מנת למחות נגד המדיניות הניאו-ליברלית הדורסנית שלו, שהפכה את חייהם של מאות אלפים לבלתי אפשריים, המצב הביטחוני, זה שתמיד אורב לנו מעבר לפינה ונושף בעורפינו, מפציע עם אסון לאומי חדש (בעת הנוכחית, מתקפה בדרום) ומזכיר לנו שכל רגיעה בארצנו, גם אם זו רגיעה של שנים, היא זמנית בלבד.                  

יותר מכל אירוע אחר יש ביכולתו של התדרדרות במצב הביטחוני להשתיק תוך רגעים ספורים כל התרחשות שקורית בארצנו, וביניהם גם המחאה החברתית הנפלאה שהנצה בחודשים האחרונים. ביקרתי ביומיים האחרונים הן במאהל ברוטשילד והן במאהל בבאר שבע (לפני שהוא הושבת למספר ימים) ורוחות של ייאוש ודעיכה נישבו בשניהם. אמנם ועדת טכטנברג עוד פועלת במלוא המרץ לקראת פרסום מסקנותיה, ואמנם האוהלים עוד נותרו על כנם, אך אין המחאה כתמול שלשום.                                                                                               

התדרדרות במצב הביטחוני, (ולא חשוב באיזה גזרה) זה השטח של ביבי. זהו המגרש הביתי שלו, בו הוא יודע לשחק יותר מכל מגרש אחר. והוא אכן משחק בו היטב. הוא מבין את כללי המשחק, ופעמים רבות אפשר להגיד שהוא יוצר אותם. אין ספק, שהאזרח הקטן ששומע את האזעקה מטילת-האימה, ונכנס עם משפחתו פעם נוספת למקלט האפלולי, שמח באותם רגעים על שבחר בראש ממשלה "ביטחוניסטי" (גם אם לפני פחות משבוע הוא הניף שלט בכיכר זו או אחרת ברחבי המדינה עם כיתובי נאצה נגד אותו ראש ממשלה). זה לא משנה. עכשיו הוא רוצה שביבי יציל אותו ושיציל אותו מהר.                                                                                                                                           אבל אסור לנו לשכוח שכאשר צפירת האזעקה תידום ובחדשות יחזרו לסקר את ההסתבכויות של הזמר המזרחי עם העולם התחתון, רובנו נחזור להרוויח שכר מינימום ונחזור לשלם מחירים מופקעים בסופר הקרוב, ונחזור למינוס הנצחי בבנק. במילים אחרות ,גם בזמן רגיעה וגם בזמן כוננות ביטחונית, רובנו עדיין לא מסוגלים לחיות בארץ הזאת. לפחות לא בכבוד. לכן כשאתם מודים לראש הממשלה שבונה מעל ראשכם כיפת ברזל, אל תשכחו לשאול אותו באותה העת מה הוא עשה בשנתיים האחרונות של הקדנציה שלו על מנת למנוע מאיתנו את הצורך בשימוש בכיפת הברזל מלכתחילה.         אבל הכי חשוב- תמשיכו לצאת לרחובות. בפעם הבאה שמתארגנת עצרת מחאה, בין אם היא בפריפריה ובין אם היא בתל אביב, תצאו בהמוניכם ותזכירו לראש הממשלה, שכמו שכבר נאמר, אנחנו כאן בשביל ריצת מרתון ולא ספרינט.