כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    הן כבר עברו כל גבול

    2 תגובות   יום רביעי, 24/8/11, 13:31

    הן עברו כבר כל גבול


    השריפה הממשית עדיין לא התחוללה ובמובנים מסוימים את הקודש עדיין לא חיללה.


    התמונות, במסען הארוך והמייגע חצו גבולות, סמנו גבולות וכרגע מתברר שגם עברו את הגבול.


    דיונים רבים כבר צלו אותן ולחילופין, גם הצילו אותן. המילים כבר העלו אותן באש יוקדת של כעס, לעתים של תהייה ופעמים רבות גם של תמיכה. היו שליבו את אש הזעם והיו שניסו לשמר רק את הגחלים. ניתן לומר שגיצים כבר עפו לכל עבר, עוד בטרם הודלקה האש הממשית.


    בינתיים היה על התערוכה לעשות את דרכה ולטפס למרומי שלומי, ולהגיע אל היעד. היא החלה במסע שתיארתי אותו ברשימתי 'מסע והעמסה: תערוכה נולדת תערוכה נודדת' ובתמונות גם. בשלומי, שם היה עליה להציג את עצמה בתערוכה קצרת מועד ומה שתוכנן לה כ 'תערוכה ביער' הפך להיות 'תערוכה על הגדר'.


    האמת. מתאים לה יותר (על אף שלא זה מה שרציתי), שהרי פניה מועדות לפסטיבל שהנושא שלו הוא 'מה שלומי על הגבול'. ומה, אם כן, יותר נכון מלהעמיד באופן זמני את התערוכה על גדר בחצר המתנ"ס בשלומי"? זאת כשגבול הלבנון נושף בערפה, והיא עצמה יושבת שם תלויה בין שמים וארץ, או גם תלויה על בלימה. כאילו אלה רגעי בלימה אחרונים בטרם תצא לדרכה האחרונה. ואינך יודע אם היא התערוכה מתבוננת בך או אתה הוא זה שמתבונן בה.


    ובינתיים, קורים גם דברים אחרים. ומסתבר שלא הכול ניתן לתכנון, ולא הכול נתון לשליטתי המלאה. ואתה למד שוב לדעת שאף פעם איננו דורכים באותו נהר כמו שכבר אמרו חכמי יון העתיקה. כי הכול זורם, הכול משתנה. אף יום לא כקודמו והכול למעשה הוא גם בן חלוף.


    וכך ארע שמבלי שהתכוונתי, ומבלי שידעתי, התערוכה שלי שנקראה בעברה ובזמן ביכוריה 'סביבתי ואני', לא זו בלבד שהיא כבר חרגה מסביבתי, עזבה אותה ונשתלה בסביבה אחרת, עכשיו היא גם עברה בעצם את הגבול, ובהמשך אומר אף שעברה כל גבול.


    תשאלו , אם כן, איך?


    בארה"ב הרחוקה, יושבת המשוררת, סופרת, אמנית ורקדנית אילנה ולקשטיין היילי. בת קבוץ בעברה, שפרסמה לאחרונה את ספרה 'גבעת הסלעים' באנגלית (תורגם לעברית) ואשר קיבלת עליו פרסים ממשרד החינוך בארה"ב וזוכה להערכה רבה מאד ולביקורות טובות ולהרבה מאד התעניינות.


    אילנה החלה לעקוב אחר כל הפרסומים והרשימות השונות שעסקו בעניין השריפה העתידית. עקבה ועודנה עוקבת אחר התגובות הרבות השונות והמגוונות שקיבלתי ואחת לכמה זמן מצרפת גם את תגובותיה המעניינות. תגובותיה היו במידה רבה סוג של רוח גבית בעבורי, שכן, אילנה כאמנית דווקא הבינה את המהלך, תמכה בו מאד והייתה דרוכה מאד לקלוט כל פירור של מידע שעסק בנושא זה.


    ובין לבין, היא גם יזמה מהלכים אישיים משלה. באחת הרשומות פרסמתי צילומים של העבודות שאמורות להיות מוצגות על הגדר (גבול) ומשם ילכו אל השריפה. אילנה החליטה להעתיק להוריד את כל התמונות לקובץ אישי משלה. כך, חשבה, תוכל אולי להצילן. בעידן שלנו השעתוק הטכני במרחב הווירטואלי הוא דרך להצלה. הם יישארו אצלה, הם אולי ייצרבו באיזו דרך שהיא בזיכרון הקולקטיבי, ואולי באמת כבר לא יהיה משנה אם הן קיימות כמקור מוחשי באיזה מרתף כלשהו על פני כדור הארץ.


    אך כפי שמתברר, ובזרם הדינמי היוצר המשתנה והמפתיע, פעולת ההצלה של אילנה לא תמה בזה.

    אילנה ממשיכה לנהל דיאלוג אישי עם הציורים שמקום תצוגתם החדש הוא בתוך קובץ במחשב האישי שלה אי שם בשיקאגו הרחוקה. וכך מדי יום, אילנה מתבוננת. אילנה צופה בהם בוקר בוקר בעת שהיא לוגמת ואולי גם קוראת לה בקפה, וכך אט אט נרקמת מערכת יחסים מיוחדת בין אילנה המשוררת ובין ציוריי הנידונים.


    יום יום אילנה יושבת מול ציור, מנסה לספוג אותו בדרכה שלה וכך הוא הופך להיות צינור שמוליך מתוכו אליה שיר. בכל יום שיר נוסף. מדי פעם משחררת אילנה, אלי, שיר אחד ומצרפת אליו את הציור – והנה שוב הוא עובר את הגבול. אני קוראת, מגיבה וחושבת לעצמי שהנה התערוכה הזאת ממלאת את כל היעדים שלה עוד הרבה מעבר לצפיות. התערוכה הזאת מדברת בדרכה שלה על גבול, גבולות, על הישיבה על הגדר, על הבריחה הרחק. ועוד היא מספרת על גבולות היוצר, היצירה והיוצרים. עתה לא רק שהיא חצתה את גבול הקריות, שלומי והארץ היא כבר בארה"ב. ואלה לא הגבולות היחידים שתערוכה זו ביניהם משוטטת, כאן היא כבר חוצה את גבול השפות ועוברת משפה ויזואלית לשפה מילולית וחוזר חלילה.


    אין גבול למה שתערוכה זו כבר עשתה. עוד מעט קט אוכל גם לומר שאין גבול שתערוכה זו לא חצתה. או במילים אחרות המסר היותר חזק הוא שאין גבול שלא ניתן לחצותו.


    וכך נוצר לו אוסף חדש. ציור מול שיר. ציור שהוליד שיר, שיר שנולד מציור,  שיר שהציל ציור.


    אילנה, אני טוענת, נתנה לציורים עוד חיים, ולא רק עוד חיים, אלא גם חיי נצח.


    והנה כמה דוגמאות לשיריה של אילנה מול ציוריי.


    לא, אל תשאלוני מה הקשר בין המילים ובין הדימויים החזותיים שבציור. אינני יודעת. ואני חושבת שזה גם לא חשוב. התוצר המשולב מדבר את עצמו, וייתכן שהוא מדבר באופן שלא תמיד אנחנו יכולים להבין ולהבחין. זו הבחירה של אילנה, זה השיר שלה. נדמה לי שגם אילנה אינה יודעת. אך בטוחני שהשיר והציור יודעים. הם יודעים את הקשר. הם אלה שמשוחחים ושפתם היא שפתם שלהם. נראה לי שאולי בזמן אחר, אנסה לחקור ולחשוף את הקשר הסמוי הזה, שבוודאי יושב שם מוגן ומחוסן מפני כל עינא בישא.

     

    בהמשך אציג את הציור ואת השיר שנכתב לו ואתו.


    הציור: ללא שם

     

    ''

    ללא שם. אקריליק על קרטון תעשייתי. 1987 - מתוך 'תערוכה על הגדר' - נורית צדרבוים


    השיר: אני יושבת בקצה המיטה / אילנה היילי 

     

    אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֶה

    הַמִּטָּה הַאוֹבְּייקְטִיבִית,

    הָפַכְתִּי לִבְדֹלַח, אַתָּה נִכְנַס

     

    מֵבִיא אַהֲבָה בְּצוּרָה שֶׁל

    קֻפַּסת קַרְטוֹן (רֵיקָה)

    כִּיס (רֵיק)

    יָדַיִם (גַּם כֵּן רֵיקוֹת)

     

    הִזָּהֵר, אֲנִי אוֹמֶרֶת, אֲבָל

    אֵיךְ אַתָּה יָכֹל

    כְּשֶׁהַדְּבָרִים הָרֵיקִים

    בּוֹרְחִים מִתּוֹךְ יָדֶיךָ

    וּמְמַלְּאִים אֶת הַחֶדֶר.

    אֲנִי נִשְׁבֶּרֶת

    פִסוֹתָּי בּוֹהֲקוֹת לְרֶגַע

    בְּתוֹךְ כַּף יָדְךָ הָרֵיקָה.


     

    ציור אחר ציור מעבירה אילנה דרך זרם מחשבותיה וכל ציור מוליד שיר. וכל שיר לא רק מציל בדרכו את הציור ומעניק לו חיים, הוא גם מרחיב את מימדיו ומגדיל אותו. האש היוקדת מלבה הקודח ומוחה היצור של אילנה האדמונית חורכת במילים את השיר, והוא כמו הסנה שבינתיים לא אוכל.

     


    הציור: פסל שלא תעשה

     

    ''

    'פסל שלא תעשה' - מתוך 'תערוכה על הגדר' - נורית צדרבוים - 1987, 2011

     

     

    השיר: מתיחת פנים / אילנה היילי


    הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה

    מַגִּישׁ לָהּ חִיּוּךְ מְשֻׂפָּם

    וּפוֹלֵט בְּקוֹל מחוּשָש:

    אַת כָּל כָּךְ יָפָה.

     

    מַעֲמִיקִים הַקְּמָטִים בְּפָנֶיהָ

    שׁוֹקְעִים חוֹרַי עֵינֶיהָ

    מִתָדַּלְדֵּל עוֹר צַוָּארָהּ

    מַשְׁחִירוֹת הַבְּהָרוֹת עַל גַּב יָדָהּ.

     

    הוּא יוֹשֵׁב בְּכֻרְסָת הָעוֹר הַשְּׁחוֹרָה

    הִיא בִּקְצֶה הַסַּפָּה הַכְּחֻלָה.

    יָדוֹ הָאַחַת לוֹפֵתֶת כּוֹס יַיִן לָבָן

    הִיא מַצְמִידָה מַרְאָה זְעִירָה אֵל חָזָה

    בֵּין שְׂפָתָיו מְנַתֶּרֶת סִגָּרְיָה

    הִיא בּוֹהָה בְּכִתְמֶי הַגִּיל עַל זְרוֹעָה הָעֵירֹמָה

    (צִיּוּרֵי הַשֶּׁמֶן עַל קִירוֹת בֵּיתוֹ נִפְלָאִים.)

    הוּא צוֹחֵק, הוּא שׁוֹאֵג

    הוּא נוֹטֵף מַחֲמָאוֹת

    מִלִּים, מִלִּים, מִלִּים,

    נוֹקְרֹות בָּהּ כִּצְרִיחוֹת עוֹרְבִים.

     

    וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יְדִידָה

    זֶה שָׁנִים,

    הִיא אֵינֶנָּהּ מַאֲמִינָה

    וְלוּ לְאַחַת מִמִּלּוֹתָיו

    כִּי עֵינָיו מֵתוֹת

    פָּנָיו אֲטוּמוֹת

    יָדָיו רוֹעֲדוֹת –

    הַיַּיִן מְפוֹרֵר אֶת מוֹחוֹ

     

    וְהִיא, הִיא רַק רוֹאָה אֵיךְ

    עִם כָּל בֹּקֶר צָעִיר,

    גָּוַע יוֹפְיָהּ

    בְּמַעֲמָקֵי הָרְאִי.

     

    כך אילנה. ואני מתחילה להבין שמשהו בציורי, יתכן סימן קל שבקלים חדר אליה ועורר סיפור אישי שאותו היא רוצה לספר. משהו בציורי היה סוג של זרז שמתוך מראהו לחץ על כפתור המחשבה האסוסיאטיבית של אילנה שהביא אליה את הסיפור שהיא רצתה לספר.


    תודה לך אילנה שחיפשת דרך להציל את ציורי. ואני יכולה לומר שציורים אלה, כבר זכו. כבר עשו את דרכם ועתה עליהם להגיע לקו הסיום.


    והשירים? השירים הנפלאים יזכו בכל יום לפרסום. שיר ליום, או כמו שהנביאים היו אומרים..... שיר של יום.


    © כל הזכויות שמורות לאילנה ולקשטיין היילי ולנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/8/11 19:26:
      תודה שולה. אכן אני חושבת שכל מה שקורה סביב עבודות אלה מרגע שהם עלו לשיח ולדיון - זו אמנות. משום שהפעולה כאן מיסודה היא מיצג, ומיצג הרי נמצא בקונטקסט של אמנות. נורית
        29/8/11 17:48:
      זה יפה, האינטראקציה הזו בין שירים וציורים, ופעולת ההצלה גם היא אמנות לכשעצמה.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין