החיים שלי עם פיברומיאלגיה
אני כותבת כאן כבר כמעט שלוש שנים ולאחרונה גם מפרסמת סרטונים. הגורם שהניע אותי לכתוב היה כאב. הרבה כאב לפני כמה שנים עברתי תקופה של כמה חודשים שכללו אשפוז של 8 ימים עד שאובחנתי כחולת פיברומיאלגיה. כמו שהראומטולוג שלי הסביר לי במשפט אחד מה זה פיברו': "ירידה בסף הכאב" אצלי זה מתבטא בעיקר בכאבים במפרקים (מרפקים, מפרק כף היד, מפרקי הירך והברכיים). לאחרונה הבנתי שאני חושבת הרבה על פיברו' ואיך היא משפיעה לי החיים ואיך אני לומדת לחיות איתה. לכן, בלוג זה הומר לסיפור החיים שלי עם פיברומיאלגיה. אני תמיד שמחה לשמוע תגובות ולצרף חברים חדשים.
פוסטים פופולאריים
-
התעמלות - חימום צ'י קונג
19/9/10 | 631 צפיות
-
אוטוביוגרפיה בחמישה בתים
1/7/08 | 1057 צפיות
-
טיפול חדש (אולי) ועדכונים
7/10/10 | 666 צפיות
-
סיור בבית פיברואית אמיתית
27/9/10 | 587 צפיות
-
החתולים האהובים שלי
6/9/10 | 465 צפיות
-
כאב? ומה חדש?
11/8/11 | 912 צפיות
פוסטים אחרונים
- עדכוני חתונה וחדשות משמחות 16/8/11
- כאב? ומה חדש? 11/8/11
- חיפוש עבודה, כתבה על פיברו ועוד 12/7/11
- הטיול שלנו לאנגליה 19/5/11
- שמחה להיות חולה 13/4/11
- צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה 31/3/11
אני בבית
מנסה להתאקלם מחדש בבית.
מנסה להתאקלם כבר כמעט חודש זה מרגיש.
עדיין נעזרת בחברים כדי לא להיכנס לכאב מיותר מידיי פעילות. זה מצחיק שגם לעשות כלים גם לבשל וגם לתלות כביסה נהיה יותר מידיי פעילות.
מאז שחזרתי לביתי בב"ש לא כתבתי פה.
היה לי פתאום קשה עם זה.
ה"מקום" שאני בו בבית עם ההורים כל כך אחר מה"מקום" שאני בו עכשיו בביתי בבאר שבע עם החברים והחתולים.
אגב חתולים,
אני כרגע כבר לא סטודנטית עובדת עם 3 חתולים אלא 2.
סוני הקטן והמתוק (שתמונתו עם חמודה וקראש מצורפת לפוסט הזה) נעלם. יומיים לפני שחזרתי הביתה, כמו שכתבתי בפוסט הקודם.
לי נשבר הלב.
מדהים אותי מחדש כמה אני קשורה לחתולים וכמה אני באמת מתאהבת בהם מהר.
חמודה וקראש המתוקים מנסים למלא את החסר ותמיד דואגים לחבק אותי ולהתפנק שאני לא אהיה לבד.
גם הדרך למרכז (גילת) לידי או לאוטו מדאיגה אותם אז הם מלווים אותי גם בחוץ.
זה כיף.
התגעגעתי כל כך שאני מתענגת על כל רגע איתם.
אבל עדיין לא מצליחה להוציא את הצורך לקחת גור חדש.
עכשיו שעברו שבועיים וחצי או יותר מאז שאני בבית וסוני לא חוזר...
פשוט בא לי גור חתולים חדש...
אולי למלא את המקום...
חברים קרובים טוענים שאני מנסה לברוח מהמציאות ושאני רוצה תינוק ולא גור... אני צוחקת עליהם והם עליי/איתי חזרה...
אבל איפשהו מאחור, במעמקי המחשבה אני תוהה עם יש משהו בכל הצחוקים.
מגלה שקשה להישאר אופטימיים כל הזמן במיוחד כשנתקעים במין שלב בהתקדמות... כמו שעושים דיאטה ויורדים עד שנתקעים במשקל מסיים... אני התקדמתי מאז האשפוז אבל עכשיו מרגישה תקועה...
נמאס לי לכאוב ונמאס לי לחשוב על זה ונמאס לי לדבר על זה... אבל זה קצת קשה... כשהמצב הזה "דוחק אותי לפינה" מכריח אותי להתקדם לאט להקשיב לכל "פיפס" שהמפרק הזה או המפרק הזה מוציאים להישען על אחרים
כשכל מה שאני רוצה זה רק לחזור לחיים רגילים.
אני עושה המון טיפולים ומנסה לדאוג לסדר יום סביר ואיכשהו לשמור על כל החלקים בחיים שלי כרגע בלי להשתגע...
קשה לא להשתגע.
מנסה לחשוב על תוכניות לעתיד הקרוב... קשה לתכנן כשלא יודעים מה הגוף יהיה מוכן לעשות ומתי... אני מתחילה לתהות אם אנחנו לא תלויים מידיי בגוף שלנו... זכור לי מהאשפוז או מהתקופה אחרי ששאלתי את אחד האורחים (או מהמשפחה) אם אפשר אולי לתבוע את המפרקים שלי או את הגוף שלי...
מעניין איך זה היה עובד? |
תגובות אחרונות
-
RONISAGIV
בתגובה על התעמלות - חימום צ'י קונג
-
BenAlias
בתגובה על לימודים ודירה
-
ronino4
בתגובה על דילמות לימודים\t
-
יוניברקוביץ0
בתגובה על החיים עם פיברומיאלגיה...
-
avilevi000
בתגובה על תשישות ועייפות
-
גיל דור
בתגובה על ביטוח לאומי וטיפול חדש
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה ווית,
מנסה להשאר גיבורה.
ה"דוקטור" למד השבוע שסוכרים גורמים לירידה במצב רוח ושינויים חדים ...
אז אני מנסה שבוע בלי, לראות אם זה משפיע...
נשיקות
אחותך הקטנה
שירתי,
החודשים האחרונים יותר קרוב איתך מבעבר, דוקא הראו לי כמה כוח יש לך כשאת מחליטה שהגוף לא יחליט בשבילך אלא את יכולה להניע אותו ולחזק אותו
התגברת על כאבים בצורה שמדהימה אותי - ומצד שני לא מדהימה כי אני כבר יודעת כמה את חזקה כשאת put your mind to something....
נשיקות...
!!!