מנסה להתאקלם מחדש בבית.
מנסה להתאקלם כבר כמעט חודש זה מרגיש.
עדיין נעזרת בחברים כדי לא להיכנס לכאב מיותר מידיי פעילות. זה מצחיק שגם לעשות כלים גם לבשל וגם לתלות כביסה נהיה יותר מידיי פעילות.
מאז שחזרתי לביתי בב"ש לא כתבתי פה.
היה לי פתאום קשה עם זה.
ה"מקום" שאני בו בבית עם ההורים כל כך אחר מה"מקום" שאני בו עכשיו בביתי בבאר שבע עם החברים והחתולים.
אגב חתולים,
אני כרגע כבר לא סטודנטית עובדת עם 3 חתולים אלא 2.
סוני הקטן והמתוק (שתמונתו עם חמודה וקראש מצורפת לפוסט הזה) נעלם. יומיים לפני שחזרתי הביתה, כמו שכתבתי בפוסט הקודם.
לי נשבר הלב.
מדהים אותי מחדש כמה אני קשורה לחתולים וכמה אני באמת מתאהבת בהם מהר.
חמודה וקראש המתוקים מנסים למלא את החסר ותמיד דואגים לחבק אותי ולהתפנק שאני לא אהיה לבד.
גם הדרך למרכז (גילת) לידי או לאוטו מדאיגה אותם אז הם מלווים אותי גם בחוץ.
זה כיף.
התגעגעתי כל כך שאני מתענגת על כל רגע איתם.
אבל עדיין לא מצליחה להוציא את הצורך לקחת גור חדש.
עכשיו שעברו שבועיים וחצי או יותר מאז שאני בבית וסוני לא חוזר...
פשוט בא לי גור חתולים חדש...
אולי למלא את המקום...
חברים קרובים טוענים שאני מנסה לברוח מהמציאות ושאני רוצה תינוק ולא גור... אני צוחקת עליהם והם עליי/איתי חזרה...
אבל איפשהו מאחור, במעמקי המחשבה אני תוהה עם יש משהו בכל הצחוקים.
מגלה שקשה להישאר אופטימיים כל הזמן במיוחד כשנתקעים במין שלב בהתקדמות... כמו שעושים דיאטה ויורדים עד שנתקעים במשקל מסיים... אני התקדמתי מאז האשפוז אבל עכשיו מרגישה תקועה...
נמאס לי לכאוב ונמאס לי לחשוב על זה ונמאס לי לדבר על זה... אבל זה קצת קשה... כשהמצב הזה "דוחק אותי לפינה" מכריח אותי להתקדם לאט להקשיב לכל "פיפס" שהמפרק הזה או המפרק הזה מוציאים להישען על אחרים
כשכל מה שאני רוצה זה רק לחזור לחיים רגילים.
אני עושה המון טיפולים ומנסה לדאוג לסדר יום סביר ואיכשהו לשמור על כל החלקים בחיים שלי כרגע בלי להשתגע...
קשה לא להשתגע.
מנסה לחשוב על תוכניות לעתיד הקרוב... קשה לתכנן כשלא יודעים מה הגוף יהיה מוכן לעשות ומתי... אני מתחילה לתהות אם אנחנו לא תלויים מידיי בגוף שלנו... זכור לי מהאשפוז או מהתקופה אחרי ששאלתי את אחד האורחים (או מהמשפחה) אם אפשר אולי לתבוע את המפרקים שלי או את הגוף שלי...
מעניין איך זה היה עובד? |