דרך שיחה עם בונבניטה נזכרתי שתמיד הפקדתי עצמי בידיי האומנים כדי להיות מובל ולגלות דברים חדשים. למשל, כשהיה לי שיער הייתי הולך לספרים (מעצבי שיער קוראים לזה היום) וכשכולם לידי היו נותנים הוראות תעשה לי ככה תעשה לי אחרת אני אמרתי להם תעשו לי תעשו בי מה שאתם רוצים. היו אומנים שאמרו לי לא לא לוקח אחריות לא מוכן תגיד כיוון והיו שזרחו מאושר שאני נותן להם לעשות מה שהם רוצים. לפרוח להביע את אומנותם. ואני? מה אני הרווחתי מזה? חדשנות. חוויות. גילויים. התרגשות. נכון, שהייתה בזה גם סכנה קטנה סיכון מחושב אבל היה שווה. המתח. ההתרגשות. הגילוי בסוף. כך גם במסעדות אני אומר למלצרים תביאו לי מה שאתם רוצים ממש כך והם מתלבטים מפוחדים לא רגילים ל"משוגעים" כאלה שהולכים עם מה שבא ובוטחים בהם והם מפחדים שאני סתם אומר ואחרי זה אחזיר את המנה אבל אני לא. אני אוהב לנסות. תביאו לי את מה שאתם אוהבים פה לאכול ואני מגלה טעמים חדשים והתרגשות של ביחד עם האומנים. וככה קרה לי עם בונבניטה היקרה שאמרתי לה: אני סומך עליך אני מאמין בכל מה שתעשי ואשמח עם כל מה שתגלי וככה אני חי Live אנד בועט מתחדש ומתרגש. |