אני דפוקה. כן, אני מלקה את עצמי על כך שאני מתוסבכת ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי.

מחד גיסא אני לא מסתפקת בסקס-מנייאקס, ומאידך גיסא כשהוא מגיע, בחור טוב שאני מעניינת ומסקרנת אותו - גם כשאני לא חושבת ככה - והוא מעריך אותי ואני מדהימה בעיניו, אני פשוט לא רוצה יותר.

מה דפוק בי?

המחשבות האלה החלו לאחרונה כשאני מבינה שמשהו ב"זוגיות הוירטואלית" הזו קצת נשחק ונעלס יתר על המידה. בעברנו הלא-רחוק (שבועיים?) בילינו יחד שעות מטורפות - כל הלילה מדברים בטלפון (תחילת קשר, איזה כיף), הוא ישן שעתיים וקם לסידורים שלו, אני קמה בצהריים ודורשת עוד תשומת לב. מה אני אגיד לכם, הבחור נשחק (זה הגיע למצב שבו אני מרחמת עליו אפילו ומייעצת לו לישון כמה שעות תמימות. ובדרך-כלל, למען האמת, לא ממש אכפת לי, כל עוד אני מקבלת את מנת תשומת הלב היומית שלי). יתרה מכך, מספיק שהייתי מבקש שישאר בבית היום ויהיה איתי במקום לצאת עם חברים (כשמדובר בכמה דקות עד שהם מגיעים לאסוף אותו), הוא פשוט היה נשאר מרצון (וזה קרה יותר מפעם אחת). מספיק שרק עדכנתי שאני לא מרגישה כל-כך טוב, הוא נשאר מרצון.

היה לנו כיף, היה לנו מצחיק, היה לנו מרגש, היה לנו סקסי, היה לנו הכל, אבל אז החלטתי שמשהו חסר לי: עוד גברים בסביבה.

זה קצת מצחיק שעוד לא נפגשנו וכבר הקשר מאוד אינטנסיבי ויש מחוייבות, אבל יש לכך סיבה - אני משערת שהוא לא מוכן לזה (ספציפית איתי) מכיוון שהוא מרגיש חוסר ביטחון לגבי המראה שלו (ואני יודעת שחוסר הביטחון הזה קיים מצידו, אני רק לא יודעת אם זו הסיבה לדחיית הפגישה).

אני לא אשקר - אני ממש לא בחורה שטחית, אבל מה לעשות שצריך מראה מסויים שיהיה אפשר להימשך אליו? אני לא מחפשת דוגמן של דלתא (כי גם אני לא דוגמנית), אבל קשר לא יכול לעבוד בלי משיכה. אז ברגע שחוצץ בינינו מסך מחשב וטלפון, והקול שלו בסקסי (בס+סקסי), אני מרגישה שאני הולכת לקפוץ עליו מרוב ריגוש מיני, אבל אני מתעוררת בבוקר, מסופקת מעצמי, ואני מבינה שמועד הפגישה מתקרב ואני בלבטים - מה אם הוא לא ימצא-חן-בעיניי? האם אני מתכוונת לזרוק את הקשר הזה בגלל המראה שלו? האם אני עד כדי כך שטחית מבלי לשים לב או פשוט פועלת בצורה נורמטיבית לחלוטין, כפי שרוב בני-האדם פועלים?

אתמול הוא שלח לי תמונה שהוא צילם באותו רגע בשבילי (מה גם שלא ראיתי תמונה שלו זמן רב משום שזה קשור לעבודה שלו, משהו ביטחוני וכו', רק שלא יתברר שגם הוא נשוי, כי מסתבר שזה תירוץ מעולה כפי שכבר חוויתי על בשרי), וכן, הבנתי שהוא לא ממש מוצא-חן-בעיניי חיצונית, למרות שבהתנהלות שלו הוא האביר על הסוס: הוא שותה את הקפה שלו כמו הבדואים (ולא כמו איזה קוקסינל, תסלחו לי, ששותה לאטה/מקיאטו. ואני לא מכלילה, אבל הקפה מעיד הרבה על התכונות של הגבר), הוא אוהב כדורגל, פוקר, הוא יודע להיות מחוספס במיטה ורך כשצריך, הוא מבשל, הוא שותה, הוא גבר אמיתי. ומרחוק כיף לי להיות שלו כי הוא הרבה דברים שאני אוהבת, אבל מה לעשות, כשזה מגיע לפנים-מול-פנים, פתאום זה כבר לא כל-כך משנה שהוא אוהב את הקפה שלו חזק ומר, אם אני לא מוצאת אותו מושך בעיניי.

מרגיז אותי שהתקרבתי אליו כל-כך מבלי לדעת איך הוא נראה, כי עכשיו הכל טעון רגשית ברמת מטורפת, וקשה לזרוק את זה לפח - גם מחשש לפגוע בו (כי הוא הודה שנקשר אליי מאוד בימים האחרונים. זה כל-כך חזק מצידו, שאני יודעת שהוא מוכן להיכנס איתי לקשר אמיתי, קשר לכל דבר, וזאת אחרי שהוא נפרד לא מזמן מהאקסית שלו כשהם היו יחד 3 שנים), וגם מחשש לכך שזה יפגע בי - נוח לי שהוא בסביבה, הוא מאזן אותי, הוא מרגיע אותי, הוא מפנק אותי, הוא מעריץ אותי וזה כיף וזה נוח וזה מה שאני רוצה. העניין הוא שזה מה שאני רוצה לפעמים. הוא הפך במהרה ל"חבר" כשהכרתי אותו על תקן "מאהב". השינוי הזה מבלבל אותי, כי עם כמה שזה מצחיק כי זה וירטואלי גרידא כרגע- אפילו רמת הריגוש המיני שלנו דעכה כליל. אין יותר סייברים, אין יותר ריגוש מיני מצידי, איבדתי את זה ואני לא יכולה להחזיר את זה. נמאס לי לנסות להדוף באופן מתמיד (אצל כל אחד, אגב) את הרגישות והרכות פן תשתלטנה על החספוס והקשיחות בסקס. מצב שכזה גורם לאימפוטנציה מצידי - זה לא כוס התה שלי, מצטערת, אני לא יכולה לשמור על רמת ריגוש כשהוא טוב ורך אליי. מסתבר שאני לא מצליחה לעשות את זה בכלל, כשאלה תופסות את המרכז בקשר ואז הוא הופך לקשר חברי. אך מצד שני, כאשר הוא קשה ומחוספס מדי ולא מראה שום חמימות, זה גם לא מספיק לי. למה גברים לא יודעים לאזן את הצדדים האלה נכון בקשר? אף-אחת לא רוצה רכיכה מתרפסת וגם לא איזה רודן חסר לב. איפה האמצע, לעזאזל? ומה שמרגיז אותי, זה שזה היה במינון המושלם בתחילת הקשר, ואז השגרה תפסה את מקומה וכילתה את כל הריגוש המיני. וזה, חברים, כשזה וירטואלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו זוג-זוג במציאות. כידוע, כל עוד זה וירטואלי, אין לזה תוקף של ממש.

מסתבר שכל קשר מעניק לנו מתנה, משהו חדש שאנו לומדים על עצמנו - איתו גיליתי דבר חדש על עצמי. כאמור, הוא יצא ממערכת-יחסים לא מזמן, אז מן הסתם שהוא לא מחפש עוד אחת כזו, אלא "מזדמנות". וצחוק-צחוק, לבחור יש ארבע מאהבות, כל אחת אוהבת משהו אחר, כל אחת למצב-רוח אחר, ולכולם זה נוח. העניין הוא שהוא רצה להתרכז רק בי כשהוא הכיר אותי, אפילו אחותו כבר יודעת שיש מישהי בתמונה (להלן: אני), אבל אני מכירה את עצמי בצורה הטובה ביותר, והרגשתי שאם הוא יהיה רק איתי, אני אקח אותו כ"מובן מאליו" וזה יחבל בקשר שלנו בצורה הרסנית. ולכן, כדי להישאר הגיבורה שמצילה את הקשרים שלה פעם-אחר-פעם בהצלחה מרובה (בלשון אירונית, כמובן) וכל הנטל מכביד על כתפיה בלבד, החלטתי שאני לא רוצה שהוא יוותר על הנשים שלו. יתרה מכך, רציתי לשמוע על הפגישות המיניות שלהם בפרטי פרטים. אני אהיה כנה - איפשהו זה הדליק אותי, לדעת שאני לא היחידה, שאני לא יכולה להשתעשע בו כרצוני ולקחת אותו כמובן מאליו. וכן, הנשים האלה רק תרמו לקשר שלנו, עם כמה שזה נשמע אבסורד. אבל מתישהו גם הן הפסיקו לעזור. הקשר המשיך להדרדר לתהום של שגרה והיעדר ריגוש. ואני יודעת שהבעיה אצלי. אני כל הזמן כותבת על הגבר הנכון שאני רוצה לפגוש, על כל המבחנים שאני עורכת להם במטרה לדעת שאכן הוא הגיע וסוף-סוף אני אמצא קצת שלווה, אבל הבעייתיות היא יותר בי מאשר בגברים (וזה לא אומר שהם טליתות שכולן תכלת).

בדיוק כפי שאני מתחבטת בתוך עצמי, כלואה בתוך המחשבות, אובדת עצות, כך גם הוא. ארבעה ימים ולילות רצופים הדירו שינה מעיניו - הוא כל הזמן חשב מה איתנו, איך אנחנו מתקדמים, האם אנחנו מחפשים את אותם הדברים. הזרז לתהיות האלה היה בחור מהעבר. הוא היה הכל: הוא היה חבר טוב, הוא היה מאהב, הוא היה בחור מקסים, חד ורגיש, שהמילים שלו הצליחו להמיס אותי גם אחרי שנים. וכמובן שיידעתי את הבחור הנוכחי על כך שאני והבחור מהעבר עומדים להיפגש. וכל עוד הבטחתי לו שלא יהיה שום דבר מיני (והתעננו שנינו, אני והבחור מהעבר, בפגישה על כך שחוץ ממגע תמים לא הצלחנו לעשות מעבר), הבחור הנוכחי נתן את ברכתו לפגישה. חזרתי מחוייכת ומאושרת, ובאמת שנהנתי והיה לנו כיף, ופתאום הבחור הנוכחי שם את הרגשות שלו בצד והזיז אותי למרכז. בתור אחת שחשובה לו, יש גם את הצד החברי שלו כלפיי, שאומר לו לתת לי לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת, וכמובן שהוא רוצה שאהיה מאושרת, אבל מצד שני יש את הצד של המאהב שרוצה אותי רק לעצמו. וזה בעיקר מה שגרם לו לא לישון, ולהרהר רבות. הבחור מהעבר גם הוא רוצה אותי לעצמו, ומצאנו את עצמנו במשולש רומנטי מסובך מאוד, שקל יותר למצוא פתרון לבעיות הסכסוך במזרח-התיכון.

הבנתי שיש לי בעיות במחוייבות. לאחרונה, בעקבות הקשר עם הבחור הנוכחי, זה היכה בי, אבל עדיין הותיר בי ספקות - האם מדובר בבעיות התחייבות למין השני בכלל או שמא מדובר בחוסר יכולת להתחייב לבחור שלא-מוצא-חן-בעיניי חיצונית בפרט? משהו ביחסים פתוחים ובפוליגמיה קורץ לי. זה כאילו שאני מרגישה פחות מושכת או מפתה כשאני עם בחור אחד. אני לא יודעת למה אני צריכה כל-כך הרבה, אבל לאחרונה עולות לא מעט ספקולציות, ואחת מהן היא שמדובר באמרה החכמה ש"לא ניתן לקבל הכל מגבר אחד". וכרגע, די ברור לי שהוא לא מעוניין לחלוק אותי. וברגע שיהיו גברים אחרים באזור, הוא כנראה יפנה את מקומו. הגעתי למבוי סתום שבו אני אובדת עצות לחלוטין ולא יודעת איך להמשיך.

מה שבאמת מצחיק, זה שהוא לא יודע את זה. הוא לא יודע שאני מרגישה ככה, כי אני בעצמי לא יודעת איך אני מתכוונת להמשיך, אם בכלל. אני מעדיפה להיות שקולה ולא לזרוק את זה לפח בכזו קלות, כי אני יודעת שייתכן שהוא לא ירצה בי חזרה אם אתחרט. אני דווקא רוצה לשמוע את הדעה שלכם, מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות - האם כדאי לי לזרוק את זה לפח? ואם לא, אז מה עושים כשהשגרה רודה בנו? ומה עושים כשאין משיכה חיצונית מאחד הצדדים (שזה משהו שאי אפשר כל-כך לתקן כמו בשגרה)? ואם אני מחליטה לזרוק את זה לפח, איך אני עושה את זה במינימום נזק? ואיך להבהיר לו שאני רוצה אותו באזור, אבל רוצה גם אחרים?