כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוף שלי

    ארכיון

    0

    סיפור של אם ובת

    9 תגובות   יום חמישי, 25/8/11, 09:03

    המון זמן לא באתי לבקר כאן, עבור סיפור החיים של איריס, שווה לבקר!

    צטט: קוכליאה 2011-08-25 09:01:29

    ''

    בלי ידיים!" גוערת בי אמא ואני מתחילה לבכות. תמיד היא כועסת עלי כשאני מנסה להשתמש בידיים שלי. בסך הכל רציתי להצביע על הממתק שבחרתי. אמא  מתכופפת מולי, מוחה את דמעותיי בכף ידה למרות התנגדותי העזה ואז אוחזת בסנטרי ומכוונת את פני  לעבר פניה, כדי שאוכל לראות את שפתיה בשעה שהיא מדברת אלי. "את רוצה 'טעמי'?" היא שואלת תוך שהיא מדגישה את שפתיה כדי שאבין אותה ברור. כן, אני רוצה 'טעמי', מאוד רוצה, אבל אני כועסת עליה ובמקום לענות לה אני תוקעת בה מבט זועף. אמא שותקת לרגע ואז היא מרימה אותי על ידיה ומחבקת אותי חזק חזק. ריח בושם ה'טרזור' שלה אופף אותי ומחליש את התנגדותי. אני זקוקה לחיבוק המנחם שלה, לדעת שהיא לא כועסת עלי. גופי מתרפה מהתנגדותו אליה ולבסוף אני מחבקת אותה חזרה. אמא מנשקת אותי על הלחי ,מביטה בי ושוב שואלת: "אז איזה ממתק את רוצה שאקנה לך?"  ואני עונה לה "טעמי". היא מחייכת, "בטח מתוקה שלי, בטח" וקונה לי שניים.

    ----

    בגיל חצי שנה אובחנתי כחירשת. אמא קיבלה זאת קשה ובכתה המון. נדרשו לה כמה ימים טובים כדי לחזור לעצמה. כאשר התעשתה, ציפה לה הלם נוסף. בהמלצת הקיבוץ, נסעה לגן מיח"א בבאר שבע (גן לחינוך ילדים חירשים) כדי להפגש עם הצוות לקראת שילובי במסגרת זו. למראה הילדים שעיוו את פניהם וסימנו בידיהם זה לזה במקום לדבר, ולמשמע הקולות שהפיקו שנשמעו לה "כזעקות של חיות פצועות", החלה לבכות. מן הביקור ההוא חזרה הביתה כשהיא נחושה בדעתה שילדתה לעולם לא תגיע למצב כזה. היא הודיעה לקיבוץ שהילדה בשום פנים ואופן לא תלמד בגן ההוא, אלא עם כולם בגן של הקיבוץ. כל נסיונותיהם של אנשי החינוך להסביר לה שהמסגרת הרגילה לא תתאים לי, נידונו לכישלון. אמא שלי לקחה על עצמה את האחריות, ומאותו יום ואילך, עשתה כל שביכולתה כדי לעזור לי להשתלב במסגרת החינוכית הרגילה ובחברת השומעים. היא נדרה נדר שאני אשמע ואדבר כמו כולם. כמו פנתרה נאבקה בממסד כדי שאוכל תמיד להרכיב את מכשירי השמיעה הטובים ביותר ולקבל טיפולי שפה ודיבור. היא עצמה לימדה אותי לקרוא שפתיים, כדי שאוכל להבין דיבור היטב, שכן מכשירי השמיעה לבדם, לא אפשרו לי להבין את המעט ששמעתי. אמא היתה אשה חכמה. היא ידעה שאם תשלח אותי ללמוד שפת סימנים בגן ההוא, תידון אותי לחיי בדידות חברתית. היא רצתה שיהיו לי חיים נורמלים כמו לכולם. לא הייתה בעיניה שום אפשרות נכונה אחרת מלבד לשלב אותי במסגרת הרגילה. היא ידעה גם שזה כרוך בהתמודדות לא פשוטה, וגייסה את כול כולה לעזור לי בכך. אמא שלי היתה נחושה בדעתה והעקשנות שלה הצליחה אפילו להביא את ההר למוחמד. היא לימדה את הסביבה החברתית שלי, מגדול ועד קטן, איך לדבר אלי כך שאוכל להבין אותם. מידי יום, הייתה באה להוציאני מהגן לשיעור דיבור איתה, ובכל יום, התלווה אלי ילד אחר מן הגן ל"שעת כייף". יחד שיחקנו, ציירנו, שמענו מאמא שלי סיפור, ותוך כדי הפעילות, היא הייתה מסבה את תשומת ליבו של הילד לכך שיש לדבר מולי ולהדגיש את השפתיים בזמן הדיבור כדי שאני אוכל להבין אותו. וכך למדו כל ילדי הגן איך לדבר איתי.

    את הגננת הנחתה להושיב אותי תמיד מולה בשעת סיפור, ואף פעם לא להסתיר את פניה עם הספר כדי שאוכל לקרוא את שפתיה ברור, ואת המורות שלי ,להושיב אותי תמיד בשולחן ממולן בשורה הראשונה ולא בשום מקום אחר ואף פעם לא לדבר כשמסובבות את גבן אלי או לא לטייל בכיתה בזמן שמדברות. והדיבר  החשוב מכולם היה : לא לתת לי לדבר עם הידיים או לדבר אלי בידיים! אבוי למי שהעז לעבור עליו. כל פעם שנוכחה בניסיון שלי או של אחרים לסמן עם הידיים, מיד פעלה להכחידו. היא חששה שאם אני אבין שאני יכולה להשתמש בידיים כדי לדבר, אני לא אתאמץ לקרוא שפתיים כדי להבין דיבור ולא אלמד לדבר רגיל. ולכן הגנה בלהט על האיסור להשתמש בידיים לצורך תקשורת. משנתה נחלה הצלחה רבה. סיימתי בהצטיינות גן, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, צבא, ואוניברסיטה כ"ילדה רגילה לכל דבר". אנשים שלא הכירו אותי לא ידעו שאני חירשת, דיברתי כמו כולם. העיניים שלי קראו שפתיהם של אינספור אנשים והעניקו פשר ומובן להברות והגאים שהפיקו פיותיהם. את הרמזים הספורים שקלטתי באמצעות שמיעתי, או יותר נכון באמצעות קריאת השפתיים שלי, גיבתה האינטליגנציה שלי לצורך הבנה סופית של הדברים. לרוב הספיק לי להבין שתיים או שלוש מילים מתוך משפט שלם, ואת כל היתר ניחשתי.

     

    מסלול חיי היה רגיל גם בהמשך. הכרתי בחור נהדר, שומע, שקיבל אותי בדיוק כפי שאני,נישאתי לו  ועזבתי את הקיבוץ. ילדתי שתי בנות, שומעות גם הן. אפשר היה לבקש יותר מזה?

    אבל אז החלו דברים להשתבש. ביום בו ילדתי את ביתי השנייה, הגיעו הוריי למחלקת היולדות בתל השומר, ובמקום להביא לי פרחים, הביאו בשורת איוב. אמא שלי חלתה בסרטן. במשך ארבע השנים הבאות נאבקה אמא שלי בכל כוחה במחלה הארורה וסבלה היה לסבל של כולנו. במקביל, חלה הידרדרות נוספת בשמיעתי. חדלתי לשמוע באוזן אחת ובאוזן השנייה נותרו שרידי שמיעה מזעריים שמכשיר השמיעה בקושי הצליח להגבירם. לבסוף, כאשר לא יכלה אימי יותר לשאת את יסוריה, בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, אלא לאוזניי בלבד, ביקשה שאעזור לה למות. לעולם לא אוכל לשכוח את הרגע הזה. המשפט הזה שנאמר כמעט בלא קול, נצרב כמו מכוות אש בזכרוני, מותיר בנשמתי צלקת מדממת לתמיד. כשאני מיוסרת ומלאה רגשות אשם קשים על שלא יכולתי להושיע לה בצרתה, נשאתי תפילה לבורא עולם שיעזור לי לפחות למלא את בקשתה האחרונה והוא שמע לי. עד היום אינני יודעת איך, אך הצלחתי להתקשר להוספיס, ולגייס עזרה מאחות מקומית שבאה להדריך אותנו כיצד לטפל בה בבית עד לרגע מותה.

    שבועיים לאחר מכן, אמא באה אלי בחלום וביקשה ממני לתת לה יד.

    "אני רוצה שתלווי אותי לשם" אמרה. לא שאלתי שאלות. נתתי ידי בידה ובשתיקה, הלכנו זו לצד זו, עלי עננים בצבע לילך, ל"שם". היטב ידעתי לאן מועדות פנינו. כשהגיע הרגע להיפרד, הביטה בי במבט אוהב שביקש ממני לזכור שתמיד תהיה שם בשבילי ואז ניתקה ידה מידי ודמותה החלה להתפוגג. התעוררתי מן החלום כשרוחי נסערת. ביקשתי להשיב את נפשי במקלחת, ואז שמעתי קול מבקש ממני להתלבש בבגדים יפים ולנסוע מיד לאימי, להיפרד ממנה. יצאתי מהמקלחת שכל גופי רועד ואני בוכה. אחרי שנרגעתי מעט, התלבשתי בבגדיי היפים ביותר ונסעתי במהירות לקיבוץ.

    אותו יום נשכבתי לצידה במיטת חוליה ואמרתי לה את כל מה שרציתי להגיד לה. ידעתי שלא תהיה הזדמנות נוספת. היינו רק שתינו בחדר לבן וריק, מוצף באורה של שמש אביבית. ליטפתי את ראשה וחיבקתי אותה חזק חזק. " אני אוהבת אותך אמא" אמרתי שוב ושוב. הבטחתי לה שאדאג לאבא ולאחים שלי. ואז הרגשתי בלחיצה רפה של ידה בידי ודמעות החלו לזלוג מעיניי, היא שמעה אותי למרות שהורדמה כדי שלא תסבול כאבים. היא שמעה וחיבקה חזרה.  הלב שלי הלם כל כך חזק, והדמעות הציפו את כל כולי עד כדי כך שאוזניי כאבו.

    למחרת אותו יום היא נפטרה, והותירה אותי מוכת יגון. בשנתיים הבאות התמודדתי עם שני אובדנים שהיו כרוכים זה בזה ללא הפרד: אובדן אימי ואובדן השמיעה. את ההתחרשות המוחלטת ליוו מעכשיו טינטונים וסחרחורות קשות. לא היה טעם להרכיב יותר את מכשירי השמיעה שלי, לא שמעתי איתם דבר. ללא שמיעה כלל הרגשתי מנותקת מסביבתי ומורחקת על לא עוול ממגרש החיים ולא היה די בקריאת שפתיים כדי לתקשר עם בני משפחתי וחבריי. הלכתי והסתגרתי בעצמי, ואמא לא הייתה שם לצידי לתמוך או לתת עצה. הרגשתי כל כך לבד. לא היה לי שם אלא את כאבי העצום על שלא יכולתי להושיע את אמא שלי מסבלה הנוראי, שלא יכולתי להיות יותר לצידה כשנזקקה לי, ורחמים על עצמי, שנשביתי בכלא הדממה.

    נקודת המפנה חלה בשנת 2009. אחרי הרבה התלבטויות וחקירות, ובעיקר רצון עז להיחלץ מבועת הדממה, עברתי ניתוח שתל קוכליארי (שתל השבלול). טכנולוגיה רפואית חדשה שהעניקה לי סיכוי לחזור לשמוע. הרגשתי את ידה המכוונת של אמא, מובילה אותי למקום ולאנשי המקצוע הנכונים לי. בתחילה התקשיתי לקבל את ההחלטה לעשות את הניתוח הזה. פחדתי ממנו מאוד, הוא היה כרוך בהרדמה מלאה ובהתערבות כירורגית שתותיר גוף זר בתוך גולגלתי. עוד יותר פחדתי ממה שיקרה כשיחברו אותי אליו והוא יתחיל לעבוד. האם אשמע? האם אוהב את מה שאשמע? אבל כשהחלטתי לבסוף ללכת על זה ידעתי שיהיה בסדר. הרגשתי את נוכחותה של אמא ביתר שאת באופן שקשה להסבירו.

    כשלושה שבועות לאחר מועד הניתוח, עם החלמת הצלקת, חיברו אותי לשתל והתחלתי... לשמוע! צפצופים, שריקות, וקולות מעוותים בעלי גוון דיגיטלי, התעדנו בהדרגה והחלו לקבל משמעות, קולות וצלילים חדשים שמעולם לא שמעתי לפני כן החלו להצטרף לרפרטואר השמיעה שלי, התחושות היו מדהימות. את הרגעים הראשונים לאחר החיבור לשתל לא אוכל לשכוח לעולם. מחוץ לבית החולים, שמעתי לפתע את האיש שלי מדבר אלי ויכולתי להבין בדיוק מה אמר, מבלי שהסתכלתי עליו בכלל! הוא שאל אם אני רעבה ואולי רוצה לאכול משהו בבית קפה סמוך... נעמדתי על מקומי והתחלתי לבכות, בכי ענק ומשחרר של שמחה ועצב גם יחד, שמחה על שאני שומעת, עצב על שאמא שלי לא זכתה להגיע יחד איתי לרגע הזה. האיש שלי חיבק אותי עד שנרגעתי. השמיים היו כחולים ואור שמש רך ובהיר במיוחד הציף את נשמתי. מאז כל פעם שאני מרגישה את האור הזה, אני בוכה מחדש, גם אם זה רק פנימה בלב. זה אור של אמא, של שמיעה, של לידה מחדש. היא הייתה שם, בדרכה שלה.

    לראשונה בחיי, חשתי שאני חלק מהחיים עצמם, ולא צופה בהם מן הצד, שאני "אחת מכולם". יכולתי לשמוע פתאום את אישי ובנותיי, חברים, מכרים וגם סתם אנשים מדברים ולהבין אותם גם מבלי לקרוא את שפתיהם! , יכולתי לשמוע בטלפון! , מעולם לא שמעתי בטלפון קודם לכן, יכולתי להבין שידורי רדיו וטלוויזיה, התחלתי להתוודע למוסיקה בתכנית השיקום שלקחתי בה חלק אחרי ההשתלה. זו הייתה תחושה מטלטלת מאוד. הרגשתי בהרבה מובנים כאילו נולדתי מחדש, שקיבלתי הזדמנות שנייה.

    אחרי חצי שנה היה לי ברור שאני רוצה להשתיל גם את אוזני השנייה, כי ככל ששמעתי נהדר באוזן אחת, השמיעה לא סיפקה אותי. חשתי בהעדר התמיכה של אוזן שומעת שנייה. ככלות הכל, לא סתם נולדנו עם שתי אוזניים. אך היה מכשול – סל הבריאות מאשר ומממן רק שתל אחד, איך אוכל לעשות אותו? מדובר בעסק יקר מאוד. בהחלט לא לכיס של האזרח הפשוט. התכוננתי להתחיל מאבק, אך כנראה שאמא משכה בכמה חוטים מאחורי הקלעים שהביאו לכך ששנה בדיוק לאחר הניתוח הראשון, עברתי את הניתוח השני והתחלתי לשמוע גם באוזני השנייה. לא היה לי ספק שאמא, בדרך זו או אחרת, עדיין איתי.

    לאורך כל התקופה הזו היו לנו שיחות ארוכות ללא מילים אבל עכשיו שמשימתה הושלמה ואני חזרתי לשמוע, היא וביקשה ממני להניח לאבלי ולשמח בחיי. "קדימה, פרשי כנפיים ועופי, גבוה גבוה! " ואני פרשתי כנפיים. הרגשתי ששום דבר לא יוכל לעצור בעדי יותר. המראתי. החיים בכל יופיים נגלו אלי. התחלתי להעיז וועשיתי שינויים רבים בחיי. החלפתי עבודה, הכרתי אנשים רבים והרחבתי את מעגל החברים שלי, התחלתי להנות מבילויים שקודם לכן לא היו אפשריים עבורי -הצגות, סרטים בעברית, מוזיקה. נמלאתי שמחת חיים, הרגשה שלא הכרתי קודם.

    אמא שלי. אישה מדהימה שבחייה כמו במותה, וגם לאחריו, לא נחה ולא שקטה עד שזכיתי לשמוע. היא ידעה ששמיעה פירושה חיים. פעם שאלו את הלן קלר, שהייתה גם חירשת וגם עיוורת , איזו נכות מבין השתיים היא הקשה יותר בעיניה והיא ענתה שהחירשות, משום שעיוורון מנתק אותך מחפצים אך חירשות מנתקת אותך מאנשים. מעולם לא הבנתי את דבריה טוב יותר מעכשיו. בזכות זה שאמא לא ויתרה לי והתעקשה "בלי ידיים", ושאלמד לדבר כמו כולם, אני יכולה היום להפיק את מלוא התועלת משתלי השבלול שלי. קלינאיות התקשורת שטיפלו בי לאורך כל השנים, היו נדהמות בכל פעם מחדש איך אני מצליחה "לחלוב" את מכשירי השמיעה ולהפיק מהם תועלת אדירה עם שרידי שמיעה כ"כ עלובים. הצלחתי לתפקד איתם כבעלת ליקוי שמיעה בינוני בעוד שמבחינה אודיולוגית, הוגדרתי כ"חירשת". ביד אוהבת ועם נשמה יתרה, טיפחה אמא את השרידים העלובים האלה, וכך הכשירה את הקרקע לשתלים בבוא היום.

    שמיעה, אמא, שתי מילים שמחבקות בתוכן את מהות חיי. כרוכות זו בזו לבלי הפרד. אין יום שעובר שאני לא חושבת על אמא שלי שהקדישה את חייה ועשתה הכל כדי שאשמע, אדבר, אשמח ואחיה כמו כולם, ועל מתנת השמיעה, שגם לאחר מותה היא ממשיכה להעניק לי אותה, בכל יום מחדש. בכל צליל ומילה שנקלטים בשתלים שלי, אני זוכרת ואוהבת אותך אמא. יהי זכרך ברוך!

     

    נ.ב. - איך זה נראה בכלל "שתל שבלול" או בלועזית "שתל קוכליארי"? - מוזמנים לגלריית התמונות שלי, שם תוכלו לקבל תשובה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/1/12 08:54:
      אחזור עם כוכב. מבטיחה.
        9/10/11 15:30:
      אז ככה הצרה עם כל הסיפורים קוראי הלב שאתה חש אדיוט להגיב ולומר משהוא הגיוני אפילו אם יש זה באמת באמת באמת סיפור מצמרר ומקסים אבל יש גם צדדים אחרים לסיפורים האלה אולי נשאיר את זה בזה שזה באמת נוגע ללב ובאמת כתוב יפה בהצלחה לכותבת ושנה טובה לכולם
        6/10/11 09:14:
      לגמרי במקרה מחר זו ההזכרה של אמא שלי. אני אמנם שומעת ובריאה, אבל גם אחרי 24 שנים אמא שלי עוד איתי, יש הרבה סימנים לכך. דמעתי כשקראתי אותך, כי ראיתי בפוסט הזה שלך, כל כך הרבה דברים משותפים לאמא שלך ולאמא שלי, בהקשר אלינו. חברת ילדות שלי, איבדה את אימה לא מזמן, היא אמרה: כשאמא כבר איננה, זה אחרת. אבל הן ממשיכות ללוות אותנו בישות שלהן, העיקר שאת שומעת ומאושרת, זה מה שחשוב.
        6/10/11 00:21:
      מרגש, אני חושבת שהרעיון של לחנך ילדים במסגרות נורמליות, הוא מאוד חשוב. אף פעם לא האמנתי בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים, עד כמה שאפשר, צריך למתוח את הגבולות של הילדים ושל המסגרות הקיימות, ולהכניס ילדים למסגרות רגילות.
        21/9/11 17:12:

      מדהים, יישר כוח. האמת שאני מכיר את סיפורה ואנחנו חברים.

      "צריך האדם לבקש ולחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב לשמוח בו,

      ולהרחיק העצבות מאד מאד." צוחק

        25/8/11 15:31:
      מרגש, קראתי בעיון, תודה!
        25/8/11 11:32:

      סיפור חיים מרגש ונוגע
      של אהבה, התמודדות, מטרה והצלחה...
      מכירה את נושא שתל השבלול
      מבת של חברים...

        25/8/11 09:38:

      .

      מודה, ארוך לי מידי לקריאה - בימים סוערים אלו  ...

      http://cafe.themarker.com/post/774593/

      מככבת אותך משום הערכתי לטוב ליבך.

      תבורך *

      פרופיל

      יגאל פישר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      אנחנו ואתן

      אנחנו ואתן