ביום שישי האחרון פגשתי חברה אהובה מחיי הקודמים כירושלמי לקפה קר בבית הקפה "תוצרת הארץ" שבתל אביב. זו הייתה שיחת עדכון אך גם היכרות מחדש שכן לא התראינו מזה ארבע שנים. בשנים הללו חיינו השתנו ללא הכר שכן שנינו לקחנו צעדים ראשונים בדרך להיות למי שחלמנו. היא בעולם המשחק ואני בעולם הכתוב, היא על הבמה ואני מאחורי הקלעים. אולם משך העדכון נמשך רק למספר דקות בודדות. לא היה צורך להכביר במילים. לא משום שהיה חם באותו יום ולא משום שלגמנו את כוס הקפה מהר וגם לא משום ששנינו חשנו צורך עז לשוב לחיינו החדשים, אלא משום שזהו העידן בו אנו חיים, עידן שהוא לא רק דיגיטאלי, אלא גם לקוני.
ייתכן והייתה זו חבורת סיינפלד האגדית שניבאה בהצלחה (ובתמצות) את לידתו של עידן התמצות בעזרת המושג yada yada yada .
"עברתי לתל אביב, התחלתי תואר,yada yada yada. אני על תרופות. ואת?"
"עברתי לתל אביב, פחדתי, התבודדתי, yada yada yada. יש לי בן זוג ואני משחקת בצוותא".
הלקוניות, הצורך להמעיט במילים, החל עוד בעידן הפלאפון. רגע לפני שאני נכנס למעלית או למנהרה ומאבד את הקליטה, עליי להגיע למטרת השיחה ולבשר לך שאתה מפוטר. ומאז, הצורך הפך להכרח. טוויטר מגביל את המשתמש למסרים של 140 תווים, הפלאפון מגביל אותנו באורך ה-sms ומי שמעז להגיב באריכות על הודעות בפייסבוק ימצא עצמו במהרה ברשימת ה-ignore של מכריו. ייתכן והלקוניות היא גם תוצר נלווה של האינטרנט והגלובליזציה - "דבר מהר, אני עומד להזמין תחתונים בהנחה מטוקיו". אבולוציה של time is money של שנות ה-80.
המושג "לקוני" נטבע אי שם בעולם העתיק, בימים בהם אתונה לחמה בספרטה. האגדה מספרת כי מצביעי אתונה החליטו להעביר מסר למנהיגי ספרטה, בו כתבו: "אם ננצח אתכם בקרב, נשחוט את ילדיכם ונרצח את נשותיכם. נשרוף את המקדשים שלכם ונשמיד כל זכר לתרבות שלכם. ראו הוזהרתם". אנשי ספרטה העבירו מסר חזרה שהכיל מילה אחת בלבד:"אם". מזל שלספרטנים לא היה אייפון, אחרת וודאי היו שולטים בעולם.
גם עולם הספרות הופך לתמציתי יותר. תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס מגבילה את הכותב ל-140 תווים בהם הוא אמור לברוא עולם, דמויות ועלילה. הניסיון להשתתף בתחרות זו השנה היה קשה מנשוא, שכן אני חש כי המילים הן חלק ממני. מחיקה או עריכה כמוה כקטיעת איבר. והנה השבוע, חבר בבלוגוספירה הישראלית ביקש ממני לעשות את הבלתי יאומן ולתמצת את חיי לעשרים מילים. ברור שלאור העובדה שאני רק בן 27, אין בידי די חומר כדי לכתוב אוטוביוגרפיה סוחפת של 500 עמודים עם כותרת כמו "האיש מאחורי מסכת הברזל" או "כך היה - כך יהיה: סיפורו של אדם מקריח", אך בוודאי שחיי עשירים מכדי לסכמם בעשרים מילים. מה עם האהבות שלי? ההצלחות והכישלונות? האתגרים המטורפים והיכולת שלי להענות לאתגרים הללו פעם אחר פעם? עכשיו זה כבר מתחיל להישמע כמו אוטוביוגרפיה "אילן מנור - לפסגה וחזרה". האם באמת כל 27 השנים הללו מסתכמות בעשרים מילים? ואם כן, האין זו המחשבה הכי מדכאת עלי אדמות?
עניין בעייתי לאדם דיכאוני.
אלא שהיו כבר סופרים דגולים ממני שגילו כי לפעמים less is more. כשהגיע לפאריס ב-1921, עבד ארנסט המינגווי ככתב חוץ עבור עיתון קנדי. את דיווחיו מן החזית האירופאית העביר בעזרת מברקים, וככל שהיו יותר אירועים עליהם רצה לדווח, כך נשאר פחות מקום במברק עבור כל אחד מהם. הוא החל להשמיט: תחילה שמות תואר, אחר כך שמות עצם ולבסוף אפילו פעלים. וכך יכול היה ליצור סיפור קצר בעזרת שש מילים -
For sale: baby shoes, never worn.
אך מי אני ביחס לענק הזה? כנראה שלעולם לא אוכל להשמיט. לא שמות תואר, לא שמות עצם וודאי שלא פעלים. אך אולי אוכל למצוא את הפשרה שבין שני הקטבים, את עמק השווה בין אוטוביוגרפיה עבת כרס לבין עשרים המילים. אני יודע - ערך בוויקיפדיה! הוויקפידה היא האנציקלופדיה של עידן התמצות, הכלי היעיל ביותר לרפרוף קליל בדפי ההיסטוריה והמדע, המעט ביותר שאדם צריך כדי לקחת חלק בשיחות סלון ולקבל 100 במבחן של המורה נועה. איך ייראה הערך "אילן מנור" שיתקיים לעד במרחבי הסייבר?
אילן מנור - פוליטיקאי, משורר, כותב ופילנטרופ. נולד בשנת 1984 בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים. בשנות ה-80 גדל בלונדון, בירת האימפריה הבריטית. בתקופה זו התחנך על ברכי התרבות השייקספיריאנית והערכים הסוציאל דמוקרטיים של מפלגת הלייבור. בהתייחסו לתקופה זו כעבור מספר שנים קבע "מעולם לא הייתי מאושר כפי שהייתי בלונדון... אה רגע... את הולכת לסיים את הרוגלעך...שיט זה עוד מקליט?".
בשנת 1991 חזר ארצה והתקבל לבית הספר היסודי "לוריא", המקביל הישראלי של אקדמיית Eaton, בה לומדים בני המלוכה הבריטית. בשנים אלו היה חלק מחבורת "מבוא העולה" שכללה את אושרת כהן, לימים נשיאת בנק ישראל, רורו, חבר הכנסת הדרוזי הראשון והמשורר העירוני בנג'י שליזנגר.
בשנת 1993, בעקבות הסכמי אוסלו, נשלח לייצג את ממשלת ישראל בפילדלפיה שבארצות הברית כקונסול של כבוד. את כיתות ד'-ו' עשה בבית הספר היהודי "סלומון שכטר", שם החלה הקריירה הפוליטית המזהירה שלו עם היבחרותו למועצת התלמידים של כיתת Vav Kachol. בעיתון בית הספר נכתב כי הוא ניהל קמפיין אלים וגזעני, אשר הביא למלחמת אזרחים עם כיתת Vav Lavan. דוגמה לכך היא התבטאותו בעצרת בחירות שכבתית "עצם קיומה של כיתת Vav Lavan היא כרסום ביסודות בית הספר. יש לגנות אותה! להוקיע אותה!"
בשנות החטיבה והתיכון היה לתלמיד בתיכון עירוני ג' בירושלים שנקרא "בית חינוך". את הכלים והידע אותם רכש בחו"ל חלק עם חבריו החדשים לכיתה: דן בלוטה, סידו (המכונה גם סיון הדובה) וניסים ניסים. בין השנים ז'-י' היה לפעיל במועצת התלמידים השכבתית, עת ביסס את מעמדו כעסקן מפלגתי. בשנת 1998 היה לאדם הנמוך ביותר שנבחר למשרה ציבורית רמת דרג בהיסטוריה של בית הספר - יו"ר וועדת קישוט הכיתתית. כעבור מספר חודשים הודח מתפקיד זה עקב חשדות לאי סדרים כספיים ושימוש בגורמים מהעולם התחתון כדי לאיים על יריביו הפוליטיים. בתגובה לעיתון בית הספר, אותו רכש מספר שבועות קודם לכן, אמר: "מקיזים את דמי. מדובר בעלילת שווא אנטישמית, אשר מופצת על ידי חברים מכיתה ט' 6, הכיתה הטיפולית". מי שעמדה לצידו באותם ימים קשים הייתה זמרת צעירה בשם מרגלית צנעני. בעת משפטו חיברה את השיר "יום אחד אולי אפרוש כנפיים", בו היא עודדה אותו לברוח לחו"ל עם מזוודה עמוסה בדולרים.
בין השנים 1996-2002 היה מנור פעיל בשבט הצופים "מודיעין" שבירושלים והגיע לדרגה הרמה של ראש גדוד. בשנים אלו כיהן גם כמנהל טקס יום הזיכרון, אחראי אפסנאות וראש וועדת קהילה וקשרי חוץ. מרכז השבט דאז, נועם כץ, קרא למנור "אחד האנשים המרשימים שפגשתי בחיי. הוגה דעות, פעיל חברתי ואדם שאני מתגאה לקרוא לו חבר. שלום, חבר".
עם סיום התיכון נתבקש ע"י ראש הממשלה דאז אריאל שרון להצטרף לממשלה ולקבל לידיו את תיק המשרד להגנת ההגנה. מנור סירב באומרו כי אינו רוצה להיות שר כשבקלות יוכל להיות ראש הממשלה. את שירותו הצבאי העביר בחיל השריון כמפקד טנק. בשנת 2004 זכה לצל"ש גדודי כאשר היה למפקד הטנק הראשון שפוצץ לעצמו את הקנה משום שירה פגז אל תוך סוללת עפר. בתגובה אמר מנור לעיתון המחנה: "מקיזים את דמי. מדובר בעלילת שווא אנטישמית אשר מופצת על ידי חברים מכיתה ט' 6, הכיתה הטיפולית".
עם השחרור פרסם את ספרו הראשון "אני בן זונה? אתה בן זונה!", אשר כונה ע"י מבקרת הספרות של הניו יורק טיימס, משיקו קקטוני, "יצירה בוטה ומרגשת של אדם שעוד נשמע עליו רבות".
בשנת 2007 החל את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטת תל אביב בחוג לפסיכולוגיה ולתקשורת. בשנה זו ראה אור ספרו השני "הייתי קורא לספר הזה הסבל שלי אבל מישהו כבר גנב את הכותרת". בשנת 2008, לאור הסקרנות הנודעת שלו, התאשפז במכון פסיכיאטרי כדי לבחון מקרוב את תיאוריית הפסיכואנליזה של פרויד. לאחר אשפוז של חודש ימים נשאל ע"י הכתבת, איילה נשר חסון, כיצד הוא מסכם תקופה זו. תשובתו הייתה "מי זו?...סבתא?...".
כיום חי ועובד בתל אביב ובניו יורק. בימים אלו עולה בברודווי הצגת היחיד בכיכובו שנקראת "I'm bringing sexy back". ניתן לראותו מדי יום שישי לוגם קפה קר בבית הקפה "תוצרת הארץ" שבכיכר מסריק.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- גם זה ארוך מדי. גם כאן היה מקום ל-yada yada yada, אלא שאני רץ למרחקים ארוכים ולא לספרינטים.
ומה בדבר אותן עשרים מילים? לקח לי עשרים וארבע שעות למצוא את הנוסח הבא -
אילן מנור - ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. עובד ביום ומנהל רומן עם המילה הכתובה בלילה. סקרנות והומור. זה סגנון הכתיבה, זה סגנון החיים.
אתם תשפטו.
אילן מנור
|