אתמול יום רביעי ארזנו חפצים ושמנו פעמינו לערד עיר ילדותי

לכבוד הפסטיבל הזכור לי מנערותי לטובה.

נשאר לנו יורש עצר אחד ויחיד בערד, אביו של אלי.

אז ככה: הגענו לערד, נחתנו אצלו בבית, הזדכינו על החפצים,

עלינו על בגדי ב' ויצאנו לכיוון הבריכה העירונית הזכורה לי

כבריכת שחיה ענקית.

כשנכנסנו פנימה הייתה מוסיקה טובה של כל מיני להקות,

הבריכה היתת מלאה בילדים שמחים ומאושרים אך כשהסתכלנו עליה

(אלי ואני) היא נראתה לנו קטנה יותר מהזכור לנו, מה שכמובן לא היה נכון.

אז בעיני ילד ועכשיו בעיני מבוגר - מדהים לחשוב על זה.

ישבנו לנו על הדשא, שמענו מוסיקה, פגשנו אנשים ששנים לא ראינו,

בערד פשוט כולם מכירים את כולם כמו בקיבוץ.

בערב יצאנו להופעה של דני סנדרסון ומזי כהן - מה אני אגיד לכם?

הופעה מדהימה !!!

שירים של כוורת, גידי גוב, גזוז, כל המוסיקה שגדלתי עליה.

האדרנלין היה בשמים ושמחה רבה בלב, כמובן שזה החזיר אותי

לפסטיבל ערד כשהייתי נערה והיו המונים של אנשים והופעות של

כל הזמרים הכי טובים, את ההתרגשות של כל העיר והתושבים לקראת הפסטיבל.

הרחובות היו הומים מאדם מכל רחבי הארץ, לא הייתה פיסת מדרכה פנויה,

המרכז היה מלא בדוכנים מכל הסוגים והמינים - חגיגה גדולה.

בשנים האחרונות הפסיבל במתכונת קצת אחרת, יותר של תושבים ומעט אורחים,

אבל השנה הביאו שוב זמרים טובים וניסו להחיות אותו מחדש,

אני אישית מאוד אוהבת אותו איך שהוא במתכונתו היום, סולידי ורגוע, לא צפוף

ביחד עם כל התושבים ומעט אורחים.

היום יום חמישי נבלה בהופעות של דנה ברגר והדג נחש.

בפה מלא קבל עם ועדה אני מכריזה בזאת שהחיים יפים, החיים טובים

ומי שחושב אחרת שיקום  

.