כותרות TheMarker >
    ';

    הגיגים(שם זמני) העתק של הבלוג שלי בדקס

    העתק של הבלוג שלי בדקס

    0

    המשך ? (פתחתי לקריאה )

    40 תגובות   יום חמישי, 25/8/11, 17:01

    "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים "  שם של סרט משנות השישים

     

    על פי סיפור קצר של אלן סיליטו

     

    שם שהפך לסוג של אמת 

     

    זה נכון , הרץ למרחקים ארוכים תמיד בודד, כבר כתבתי על כך בעבר

     

     הרשומה הבאה לא תהיה מובנת והיא בעיקר לעצמי שאזכור בעתיד

     

    רשומות כאלו הן הסיבה העיקרית שאני מנהל בלוג 

     

    היכולת "לצלם רגשות "  היא יכולת שתמונה רק בכתב

     

     אין דרך אחרת 

     

    ללא כתיבה ,הרגשות ידעכו עם הזמן והתחושה תעלם

     

     

    ***********************

     

     

     

    עשיתי טעות, אמרתי את דעתי המשוחדת למישהו שאני אוהב בנושא שהייתי צריך לשתוק .

     

    כעסתי .

     

    כעסתי על עצמי שאני לא מסוגל לעשות דברים שאחרים עושים בקלות יחסית .

     

    כעסתי שאני רואה דברים שאחרים לא רואים או מקבלים בהבנה .

     

    כעסתי כי  אם הרבה אנשים אומרים לי שאני שיכור , אולי הם צודקים ואני צריך ללכת לישון .

     

    (אולי הם צודקים אבל אני לא מסכים )

     

    וכשכועסים לפעמים אומרים דברים שלא צריך . גם לחברים טובים לא צריך להגיד הכל מסתבר

     

    גם אם בטווח הארוך אהיה צודק , טעיתי ...

     

    והיה מי שאמר ש"בטווח הארוך כולנו נמות "....

     

    התנצלתי...

     

    אבל זה מאוחר מידיי , יותר מידי דברים שאני עושה לאחרונה "מאוחרים מידיי "

     

    בכלל ,עבור אדם שממעט לדבר דיברתי הרבה יותר מידי , והתשלום לא אחר להגיע .

     

    לעיתים פעולה מסויימת  מעוררת תגובת שרשרת לא צפויה .

     

    תמיד ניתן לדעת איך מהלך מסויים מתחיל אבל לעולם אין לדעת לאן  יוביל .

     

    ברגע מסויים אמרתי משהו ששתקתי לגביו במשך שנתיים , ומאותו רגע החלו להתגלגל דברים

     

    שלבסוף הובילו לתוצאה שלא רציתי בה .

     

    אולי התוצאה שהכי פחות רציתי בה .

     

    לא " אולי " בודאות זו התוצאה שהכי פחות רציתי .

     

     

    ***************************************

     

    ככול הידוע לי ,האדם הוא בעל החי היחיד שחווה רחמים עצמים 

     

    בעלי חיים  כאשר הם פגועים,  בלא מעט מיקרים פשוט מתכנסים בתוך עצמם ושותקים.

     

    או תוקפים , אבל אין רחמים עצמיים , גם לפני המוות אין ....

     

     הקטע הזה של רחמים עצמיים ,לא קיים אצלי , זה חסר טעם וגורם לי לתחושה של עליבות.

     

     הדבר הקרוב ביותר עבורי הוא כעס , אותו כעס בדרך כלל מופנה בעיקר כלפי עצמי .

     

    אני מניח שגם כעס עצמי הוא תכונה שקיימת רק בבני אדם

     

    לי אישית כעס מרגיש שונה מרחמים , אולי תקווה שאלמד מטעויות .

     

    זה קורה , אני לומד , פחות ממה שהייתי רוצה , אבל בכול זאת לומד

     

     

     

    **********************

     

     

    בגיל 12 גיליתי שאני טוב במרחקים ארוכים ונהגתי להתחרות במישחי 800 ולאחר מיכן 1500 מטר

     

    בגיל 14 כבר השתתפתי בצליחה התחרותית של הכנרת , תחרות שחיה למרחק של כ 10 ק"מ

     

    שחיין דגול מעולם לא הייתי ,להפך הייתי מאוד בינוני 

     

    התכונה היחידה שהייתה לי , היתה יכולת ההתמדה .

     

    כבר אמרתי בעבר , כל רץ למרחקים יודע שתמיד יש נקודת שבירה

     

    לכול אדם יש נקודת שבירה , גם לעמידים ביותר .

     

    לעיתים לאחר מחצית הדרך , לפעמים לאחר שני שליש , וקורה שזה מגיע ממש לפני הסוף .

     

    אבל זה מגיע .

     

    הנקודה הזו שהגוף גמור הנפש לאה , וכל מה שרוצים זה להפסיק את ההתעללות הזו .

     

    ואז מה שקובע זו היכולת של המוח לחלץ את נסיון העבר והבגרות ולעבור את נקודת השבירה .

     

    ברגע שעברנו את נקודת השבירה והצלחנו להמשיך , שרדנו .

     

    שרדנו הפעם , עד למשבר הבא , שתמיד מגיע .

     

    ********************

     

     

    יצאתי לרוץ  כועס ,  פניתי לדרך הארוכה ,תמיד הכל אצלי "בדרך הארוכה "

     

    לחצתי על עצמי 

     

    2  - 4   -8 ק"מ....

     

    קצב רצחני

     

    כועס על עצמי , על הפה הגדול שלי , על חוסר היכולת שלי לעשות כמו כולם...

     

    לזרוק את האחריות כמו כולם ...

     

    ואחר כך "למכור" תרוץ כלשהו , הרי כולם "קונים " את  התרוצים בסוף .

     

    כועס על העקשנות , הטיפשות  וחוסר היכולת לתרץ דברים לעצמי .

     

    רציתי להגיע לנקודת השבירה , רציתי , אבל הכעס לא איפשר

     

    עברו 18 ק"מ כמעט והיא לא הגיעה.

     

    ואז ....

     

    בעליה מנחל רפאים לעין קובי ראיתי קבוצת רוכבי אופניים.

     

    רוכבי אופניים לרוב לא יודעים שבעליה רצים מהר יותר מאשר רוכבים .

     

    וכך התחלתי לסגור אט אט את הפער , כל ק"מ נוסף של עליה סגרתי עוד קצת .

     

    לאחר הסיבוב האחרון ,הייתי לא יותר מ50 מטר מאחור , הם שמעו אותי מתנשף והגבירו את הקצב .

     

    לקראת סוף העליה  עקפתי אותם .

     

    ואז זה הגיע , השבירה המיוחלת

     

    לאחר 22 ק"מ  ,בסוף העליה , קרסתי .

     

    הכעס פינה מקום להשלמה

     

    להשלמה עם מי ומה שאני ,עם הדברים הרעים שיש שבלעדייהם לא הייתי מודע לטובים.

     

     

     

    *******************************

     

    תודה לחברה ששלחה לי לפני מספר ימים קטע מסרט שלא הכרתי

     

    מונולוג של דני דה ויטו בנושא "אופי " מתוך סרט הנקרא "ביג קהונה " 

     

    לקח לי כמה צפיות כדי להעריך את המונולוג במלואו , למי שיש סבלנות , לא יצטער

     

     

     

    ''

     

    אני עדיין מחכה שהסרט ירד מהרשת כדי שאוכל לצפות בכולו .

     

     

     

    ***************************

     

     

    ב 1986 הבמחנה פליטים על גבול קמבודיה הלכתי עם סנדרה ,חברה אוסטרלית ,לאיש דת מקומי

     

    היא רצתה שיספר לה על העתיד

     

    לבסוף  אמר  לי .

     

    " יש לך מחיר לשלם על גלגולים קודמים " אמר

     

    "יהיו לך 2 או 4  ילדים   מכמה מערכות יחסים "

     

    "לבסוף ....יהיו לך חיים טובים עד גיל 92 או 96 " 

     

    ועל סנדרה אמר "בעתיד , לא תפגוש אותה עוד לעולם ."

     

    לגביה הוא צדק :) 

     

     

    באותו זמן  צחקתי על התחזית המעורפלת , היום אני כבר יודע ש"עתיד" הוא רק אחד מיני רבים אפשריים

     

    וכל דבר שאנו עושים משנה  , אני בספק אם יש דרך לחזות עתיד מסויים.

     

    אני מניח שיש עתידים עם הסתברות גבוהה יותר מאחרים .

     

    אמרתי פעם שאני משאיר דברים לאקראיות ....

     

    אז האקראיות ניצחה לבסוף  .

     

    שורה תחתונה , אם יש משהו שהייתי רוצה לשמור עליו זו חברות עם מספר אנשים שאני אוהב .

     

    אבל לצערי , לא הכל תלוי בי , ולא תמיד מה שרוצים קורה .

     

    אם באמת אחיה עד גיל 92 או גיל 96 אז אולי יש עוד זמן להזדמנות נוספת :)

     

    התחשק לי לשמוע את האדג'יו מתוך ספרטקוס

     

    מה שידוע יותר כמנגינה מהפתיחה של הסידרה " קו אונידין "

     

    למה ?

     

    ככה .

     

    ''

     

     

    שבת שלום

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/10/11 13:47:

      צטט: רות.מ 2011-10-03 22:03:09

      שלוש שנים שילמתי למישהי שהיתה המראה שלי,המסר שעלה באופן הכי נוקב וברור- היי מי שאת, אל תנסי להיות מה שמצפים ממך, בכל תחום. ולקח עוד ארבע שנים מאז שנפרדנו עד שהעזתי להתחיל ולהיות רק אני.וגם זה לקח עוד המון זמן. עד שיכולתי בלב שלם לכתוב את "לא מתחרטת" (תקרא-תדע) השאלה היא מה עדיף- לאכול את הלב על שלא אמרונו או לאכול אותו על שכן אמרנו ? ולאן ישא אותנו כעסינו ? אני רחוקה מלהיות פייה- מאוד משתדלת לא לכעוס היכן שאני לא יכולה לשנות. מה הטעם ? ולמרות הכל-הרי אני לא פיה, לעיתים עשר דקות של בכי מזכחות את כל התיסכול . ובאשר לדברים שאומרים לאהובים- כמו ריצה למרחק ארוך- גם לריב אפשר ללמוד.

      אישית לא צריך אנשים אחרים כדיי להגיע למסקנות

       

      אני גם לא בוטח באחרים .

       

      ולבכות זה משהו ששכחתי כנראה , זה לא נאמר בהתרסה

       

      זה נאמר כעובדה , כל אחד חי את חייו אני מניח

        3/10/11 22:03:
      שלוש שנים שילמתי למישהי שהיתה המראה שלי,המסר שעלה באופן הכי נוקב וברור- היי מי שאת, אל תנסי להיות מה שמצפים ממך, בכל תחום. ולקח עוד ארבע שנים מאז שנפרדנו עד שהעזתי להתחיל ולהיות רק אני.וגם זה לקח עוד המון זמן. עד שיכולתי בלב שלם לכתוב את "לא מתחרטת" (תקרא-תדע) השאלה היא מה עדיף- לאכול את הלב על שלא אמרונו או לאכול אותו על שכן אמרנו ? ולאן ישא אותנו כעסינו ? אני רחוקה מלהיות פייה- מאוד משתדלת לא לכעוס היכן שאני לא יכולה לשנות. מה הטעם ? ולמרות הכל-הרי אני לא פיה, לעיתים עשר דקות של בכי מזכחות את כל התיסכול . ובאשר לדברים שאומרים לאהובים- כמו ריצה למרחק ארוך- גם לריב אפשר ללמוד.
        29/8/11 11:16:

      צטט: mom.doc 2011-08-28 22:23:38

      הולכת ומשתבחת הכתיבה שלך מפוסט לפוסט. מענג.

      אני משתבח עם הגיל :)

       

      כלומר מזדקן

        28/8/11 22:23:
      הולכת ומשתבחת הכתיבה שלך מפוסט לפוסט. מענג.
        28/8/11 12:16:

      צטט: באבא יאגה 2011-08-28 09:48:14

      לכול אדם יש נקודת שבירה , גם לעמידים ביותר . לעיתים לאחר מחצית הדרך , לפעמים לאחר שני שליש , וקורה שזה מגיע ממש לפני הסוף . אבל זה מגיע . בענין זה ולהבדיל אלפי הבדלות, אם אתה קצת מזוכיסט, ומסוגל לקרוא על הנורא מכל, אני ממליצה על ספר שתורגם השנה, "המין האנושי" של רובר אונטם, עם עובד, שם מדובר בקריסות אמיתיות, שלא קמים מהן. אם תקרא, מקווה שלא תקלל אותי. קריאת הספר מייסרת מאד

      יש לא מעט קריסות אמיתיות פרטיות שלא תמיד קמים מהן

        28/8/11 12:15:

      צטט: shai.h 2011-08-27 13:59:35

      צטט: אחר40 2011-08-26 00:06:28

      צטט: shai.h 2011-08-25 23:47:19

      זהו שלא. האנייה היתה גדולה דיו. ואיך אתה יכול לסבול כשאתה כורע ברך ומציע נישואין (כהכנה לטקס)

       

      יש לך עתיד כמלח :)

       

      לא בטוח שלטפס על תרנים ולאכול רקיקים זה מקצוע מועדף :)

        28/8/11 09:48:
      לכול אדם יש נקודת שבירה , גם לעמידים ביותר . לעיתים לאחר מחצית הדרך , לפעמים לאחר שני שליש , וקורה שזה מגיע ממש לפני הסוף . אבל זה מגיע . בענין זה ולהבדיל אלפי הבדלות, אם אתה קצת מזוכיסט, ומסוגל לקרוא על הנורא מכל, אני ממליצה על ספר שתורגם השנה, "המין האנושי" של רובר אונטם, עם עובד, שם מדובר בקריסות אמיתיות, שלא קמים מהן. אם תקרא, מקווה שלא תקלל אותי. קריאת הספר מייסרת מאד
        27/8/11 13:59:

      צטט: אחר40 2011-08-26 00:06:28

      צטט: shai.h 2011-08-25 23:47:19

      א.בטקסטים שלך צריך לקחת החלטה מכרעת: על מה להגיב.
      אתה תמיד מוזמן להגיב על מה שנראה לך , אני שמח
      :-) אין ברירה. אין קשה מלהגיב לזרם התודעה :-) 
      ב.אני זוכר את טום קורטני הנפלא בסרט של ריצ'רדסון. היה אצלו מין זעם בריטי כבוש כמו אצל דירק בוגארט או ברמות הרבה יותר גבוהות בריצ'רד ברטון האדיר (אתה מכיר את אקווס?)
      את אקווס אני מכיר , ואת הרץ למרחקים ארוכים ראיתי כל כך מזמן שאני זוכר רק במעורפל
      בכלל הבריטים זה עם דיי אלים
      העם שמרן ומחונך והיצרים כבושים. מה שהכי אלים אצל הבריטים זה הפסיכותראפיה או הפסיכונאליזה. (הכל התחיל באוסטריה ווינה אבל עבר לאנגליה) 
      ג. אני מכיר היטב את התגובות הכעוסות המרירות שנשארות בפנים, וגם את אלו המעטות שנשלפות. לפעמים אתה יכול לדמיין את הלאחר מעשה. אתה הולך לחדר אחר כעוס ומדמיין את הטעות. ולעזאזל אתה עושה אותה!
      בדיוק , ממש כך אתהיודע שצריך להבליג ובסוף אתה לא
      אין מה להוסיף.
      ד. הצלחתי לרוץ בלילה פעמיים 10 ק"מ במרתונים הקצרים. אני טוב יותר בלרוץ בחדר כושר אני מניח, למרות שבעיני יש מטורף בלרוץ במקום, למרות הנוחות והמיזוג. זו חוויה קצת דו-קוטבית... אבל איך לעזאזל משיגים רוכבי אופניים אפילו אם העלייה רצחנית?
      אני ממש לא מסוגל לרוץ על מסלול במקום סגור , חלק מהקטע אצלי בריצה זה "החוץ "
      לגבי אופנים זה מצחיק , אבל גם כנגד עצמי , אני רץ מהר יותר ממה שאני עולה עליה חזקה רכוב .
      וגיליתי שככול שהעליה קשה יותר וארוכה יותר קל יותר לעקוף את רוכבי האופניים המופתעים
      יש עלייה אחת בגבעתיים שאני מצליח במאמץ גדול מאד. כשאני רואה את אלה בסטף ואני אומר לעצמי וואלה! 
      צריך להצטרף פעם לחבורה של רוכבים רציניים ולחזור לאופני ספורט קלות מקצועיות.
      ה. תגיד הגלגול הזה הוא לא מחיר מספיק יקר. ואם תחיה עד גיל 96 תוכל לפגוש את סנדרה. למה? פשוט כי תרצה ובטח כי גם היא תחיה הרבה.
       האמת היא שאני לא זוכר מה אמר לה אותו איש דת קמבודי
      אז לא בטוח שהיא אמורה לחיות הרבה לגבי הגלגול הזה , יש תקופות ....
      יש תקופות שהוא בהחלט יותר מידיי ויש תקופות שנראה שהוא קצר מידי
      אם יגידו לי שאני אחיה עד 96 אני מבטיח להיות רגוע.
      ו. קן אונידין זכורה לי כסדרה האיטית בהיסטוריה. אני חושב שהצפייה בה הולידה אצלי מחלת ים לטנטית שהתפרצה בניסיון הנפל שלי בצופי ים. בכל זאת לחתונה האזרחית בקפריסין נסעתי באנייה. זה נראה לי רומנטי, מאתגר ופשוט נכון.
      קו אונידין היתה סידרה מעולה בערך ב 20 פרקים הראשונים הבעיה שמרחו אותה מ 1971 עד 1980 !!!
      והפרקים המתקדים היו פשוט סוג של אופרת סבון ירודה
      לגבי מחלת ים , סבלת בדרך לקפריסין ?
      זהו שלא. האנייה היתה גדולה דיו. ואיך אתה יכול לסבול כשאתה כורע ברך ומציע נישואין (כהכנה לטקס)

       

        27/8/11 09:38:

      צטט: ultramag 2011-08-27 03:22:25

      life goes on

      נכון , התקדמתי

        27/8/11 03:22:
      life goes on
        26/8/11 14:14:

      צטט: ruthy 2011-08-26 11:22:05

      בלי הרבה התפלספויות...צריך לדעת מתי לשתוק....גם אחרי שנתיים.במיוחד עם חברים ואנשים שחשובים לך... חבל שבדרך כלל הנסיון מלמד ואין חכם כבעל הנסיון. כתבת מעולה.

      תודה , ונכון צריך לדעת מתי לשתוק

       

      קל להגיד , לא תמיד קל ליישם

        26/8/11 14:13:

      צטט: NoamE 2011-08-26 11:50:46

      יפה

      תודה

        26/8/11 14:11:

      צטט: אסקרינה 2011-08-26 13:37:13

      גם חושבת שהבדידות בריצה היא בעצם סוג של התכנסות פנימית וניקוי הראש, בזמן הריצה נראה שהרץ מנותק מהעולם החיצוני ולמעשה זו חווית השקט הנכסף ... לדעתי צריך אומץ לפרוק כך את הכל במיוחד כשיש נטייה להתחרט על מעשים בכל אופן מראה התוכן הוא על פי הרואה יש אנשים שכן אוהבים גישה ישירה אמיתית ומבחן החברות ממש לא קשורה לחנפנות.

      אני לא חושב שיש לי נטיה להתחרט על דברים , לרוב אני לא מתחרט


      אבל קורה שיש דברים שאני מחרט עליהם , אפילו מאוד מאוד


      וזה לא רק מעשים , זה גם החלטות או מצבים שנכנסתי אליהם .


      אין כאן עיניין של חנפנות או לחילופין ,בוטות ישירה שאני גם חוטא בה לעיתים .


      יש עיניין שלעיתים צריך לדעת מתי לשתוק ועל איזה נושאים .


      פשוט כי ממילא דעתי לא רלוונטית ולא בהכרח דעתי נכונה , לפעמים אני גם משוחד ולא אובייקטיבי

        26/8/11 14:07:

      צטט: בלאק סמארה 2011-08-26 12:53:37

      צטט: שמוליק_ 2011-08-26 12:27:18

      אהבתי מאוד את קו אונידין אני חושב שהזכרת את הסדרה הזו באחד הפוסטים שלך. כמו שהגבתי אצלך לא מזמן גם אני הייתי רץ בזמנו מרחקים בינוניים 7-10 ק"מ בקצב סביר. הרצון לצאת ולגמוע מרחקים נבע מצורך פנימי נפשי כמו מקום מפלט בו אתה עם עצמך עם המחשבות הטורדות העולם שמתקדם אחורה כשאתה מתקדם הנחמה בקצב המונוטוני של הצעדים והנשימות ובסוף הניקוי המחשבתי בגלל העומס הפיזי. וההרגשה של אחרי, מעין טוהר, נקיון פנימי כאשר השליטה על עצמך חוזרת והבטחון העצמי חוזר ומתגבש שוב. הזדהיתי עם הכעס העצמי אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות למדתי לקבל את עצמי יחד עם החולשות ו"הנפילות במודע" כך שהרצון לכעוס ולפרוק את זה מעלי התמוסס. לא יודע אם אם זה סימן טוב כאילו יצר הנעורים, החיות, נחלשים יכול להיות שאני מזדקן פנימית :-). אבל הבנתי את הרצון להשבר פיזית על מנת לספק את הרצון להעניש את עצמך . יתכן שדיברת, למרות שהנכון היה לשתוק על מנת לשמר את הקיים, כדי לענות על צורך פנימי נסתר שרק אתה יכול לדעת, משהו כמו מספיק, שוברים את הכלים ויהיה מה שיהיה מתוך רצון לפתוח את הכל למרות התוצאות הקשות. כנראה אני מקשקש יותר מדי והגיע הזמן לשתוק :-)

       

      __________________

      זה מזכיר לי, שבזמנו עשיתי טיפול בהבעה ויצירה לילד אחד, מופיד, הוא היה אז בכיתה ה' ובן של חייל צד"ל לשעבר, מאלה שנטמעו עם כל משפחתם המורחבת בארץ, אבל היו להם מלא עניינים, הכול היה סודי ומתוסבך ונפיץ, הוא היה ילד מופרע, חמוד ויפה תואר, והוא סיפר לי שמה שהוא הכי אוהב לעשות זה לרוץ כמו פסיכי קילומטרים על קילומטרים באוויר הפתוח, בחולות, בפרדסים, בים, בכל זמן פנוי, העיקר לרוץ קדימה בלי סוף עד שהוא מתמוטט.

      והוא אמר שרק ככה הוא מאושר.

      ואני זוכרת שזה לכד חזק את הדמיון והרגש שלי.

      יש משהו מאוד הירואי וחזק, כמעט הוליוודי, בלרוץ למרחקים ארוכים.

       

      יש כמה סיבות לריצה , הראשונה והפשוטה היא שאני שונא לרוץ מדרגות ולהתנשף

       

      ההרגשה של חוסר כושר בלתי נסבלת עבורי .

       

      וריצה זו הדרך הכי פשוטה לכושר , פשוט יוצאים מהבית , רצים וחוזרים .

       

      לרוץ  מעל 20 ק"מ כמו אתמול ובקצב כזה , זה משהו שלא קורה כל יום וגם לא כל שבוע

       

      זה כבר מעבר לעניין של כושר

       

        26/8/11 14:04:

      צטט: שמוליק_ 2011-08-26 12:32:26

      שכחתי לציין שאני מסכים עם בלאק לגבי הצורך בכתיבה וזה נכון שיש כאלה שלא נועדו לכתוב כמוני למשל, אני שייך לצד המקשיבים הצופים והמגיבים :-)

      אבל אתה בהחלט שייך לזן הכותבים.

      כן אני אוהב את התגובות שלך :)

      תמיד היה לי צורך לכתוב עוד מימי הצבא וחול , אבל מעולם לא חשבתי שאשתפר כך

        26/8/11 13:55:

      צטט: שמוליק_ 2011-08-26 12:27:18

      אהבתי מאוד את קו אונידין אני חושב שהזכרת את הסדרה הזו באחד הפוסטים שלך. כמו שהגבתי אצלך לא מזמן גם אני הייתי רץ בזמנו מרחקים בינוניים 7-10 ק"מ בקצב סביר. הרצון לצאת ולגמוע מרחקים נבע מצורך פנימי נפשי כמו מקום מפלט בו אתה עם עצמך עם המחשבות הטורדות העולם שמתקדם אחורה כשאתה מתקדם הנחמה בקצב המונוטוני של הצעדים והנשימות ובסוף הניקוי המחשבתי בגלל העומס הפיזי. וההרגשה של אחרי, מעין טוהר, נקיון פנימי כאשר השליטה על עצמך חוזרת והבטחון העצמי חוזר ומתגבש שוב. הזדהיתי עם הכעס העצמי אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות למדתי לקבל את עצמי יחד עם החולשות ו"הנפילות במודע" כך שהרצון לכעוס ולפרוק את זה מעלי התמוסס. לא יודע אם אם זה סימן טוב כאילו יצר הנעורים, החיות, נחלשים יכול להיות שאני מזדקן פנימית :-). אבל הבנתי את הרצון להשבר פיזית על מנת לספק את הרצון להעניש את עצמך . יתכן שדיברת, למרות שהנכון היה לשתוק על מנת לשמר את הקיים, כדי לענות על צורך פנימי נסתר שרק אתה יכול לדעת, משהו כמו מספיק, שוברים את הכלים ויהיה מה שיהיה מתוך רצון לפתוח את הכל למרות התוצאות הקשות. כנראה אני מקשקש יותר מדי והגיע הזמן לשתוק :-)

      גמני אהבתי את קו אונידין וראיתי את החלקים הראשונים שוב בסוף שנות התשעים , כפי שאמרתי

      מרחו את הסידרה על המון שנים , ובשלב מסויים הסידרה הפכה טרחנית :)

      יש פרקים כמו הפרק על הקדחת הצהובה שאני זוכר מצויין עד היום , ולא רק אני

      גם אחותי ועוד כמה זוכרים דווקא את הפרק הזה משום מה .


      אצלי הכעס העצמי הזה קיים מידיי פעם במיוחד כשאני עושה שטויות או מרגיש לכוד


      האמת היא שהפעם אני חושב שהיה מן הראוי שאשתוק

        26/8/11 13:51:

      צטט: בלאק סמארה 2011-08-26 11:07:55

      ההבעה העצמית שלך מתעלה על עצמה מפוסט לפוסט.


      וכמו ששי אמר, צריך אצלך לקחת החלטות מודעות על מה להגיב, מרוב שיש מה לומר. אתהפותח מיליון קצות חוטים.
      אז מה אגיב?

      הגיבי על מה שאת רוצה , מותר להגיד הכל כאן :)
      1. מאוד שימח אותי לגלות שגם אתה אוחז בתובנה החשובה, שאם לא מצלמים או מתעדים רגשות ודברים ותהליכים וחוויות שאתה עובר בחיים, הכול פג ונעלם אחר כך, אתה מבין שמדובר בעצם באוסף מתועד של מסע החיים שלך, של התפתחות התודעה שלך. אין לך מושג כמה אני שמחה על כך שבאופן טבעי כתבתי תמיד על פתקים וניירות מקריים כל מה שקרה לי החל מגיל 14, בפרטי פרטים, כולל חלומות וסתם מחשבות, כך שדברים לא התפוגגו לתהום הנשייה, ויכולתי לעשות מהחיים שלי סיפורים לתועלת ולעניין הכלל :)

      גיליתי את זה מזמן כשקראתי ערמות של מכתבים משנות הנדודים שלי בחול .

      אני לא מאלו שמסוגלים לכתוב למגירה אז מזל שאני חי בתקופה שיש בלוגים , שזה קל ונוח

      ויש גם דיאלוג

      עוד אני חושבת, שלא כל אחד מרגיש צורך לתעד, אלא רק ה"סופרים" מבינינו, אלה שנועדו לכתוב, מה שמחזיר אותי למשפט הראשון בתגובה זאת, אני יודעת שמעולם לא החזקת מעצמך איש כותב ושהתפלאת כשהצליח לך וכשהחמיאו לך, אבל מסתבר שאתה שייך לזן מספרי הסיפורים, זן המתעדים בכתיבה (והרי אפשר לתעד גם באמנויות אחרות).
      כדאי שתתחיל להפנים את זהותך ככותב מוכשר ביותר.
      טוב, חפרתי בסעיף 1, על יתר הדברים אגיב בהמשך.
      :) שבת שלום

      זה עדיין מפתיע אותי מחדש בכול פעם שאני מצליח לכתוב וזה יוצא בסדר

      אני שמח שיש לי את היכולת הזו לשמר דברים בכתב כי לעיתים אני חוזר לאחור והיום כבר יש כמה שנים לאחור

      ואני קורא ונזכר .

      אני יכול להגיד לך שזה לא משהו שנולדתי איתו ,היכולת הזו לכתוב 

      וזה משתפר עם הזמן את כותבת טוב בעצמך ולכן זו מחמאה גדולה עבורי ממך

        26/8/11 13:37:
      גם חושבת שהבדידות בריצה היא בעצם סוג של התכנסות פנימית וניקוי הראש, בזמן הריצה נראה שהרץ מנותק מהעולם החיצוני ולמעשה זו חווית השקט הנכסף ... לדעתי צריך אומץ לפרוק כך את הכל במיוחד כשיש נטייה להתחרט על מעשים בכל אופן מראה התוכן הוא על פי הרואה יש אנשים שכן אוהבים גישה ישירה אמיתית ומבחן החברות ממש לא קשורה לחנפנות.
        26/8/11 12:53:

      צטט: שמוליק_ 2011-08-26 12:27:18

      אהבתי מאוד את קו אונידין אני חושב שהזכרת את הסדרה הזו באחד הפוסטים שלך. כמו שהגבתי אצלך לא מזמן גם אני הייתי רץ בזמנו מרחקים בינוניים 7-10 ק"מ בקצב סביר. הרצון לצאת ולגמוע מרחקים נבע מצורך פנימי נפשי כמו מקום מפלט בו אתה עם עצמך עם המחשבות הטורדות העולם שמתקדם אחורה כשאתה מתקדם הנחמה בקצב המונוטוני של הצעדים והנשימות ובסוף הניקוי המחשבתי בגלל העומס הפיזי. וההרגשה של אחרי, מעין טוהר, נקיון פנימי כאשר השליטה על עצמך חוזרת והבטחון העצמי חוזר ומתגבש שוב. הזדהיתי עם הכעס העצמי אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות למדתי לקבל את עצמי יחד עם החולשות ו"הנפילות במודע" כך שהרצון לכעוס ולפרוק את זה מעלי התמוסס. לא יודע אם אם זה סימן טוב כאילו יצר הנעורים, החיות, נחלשים יכול להיות שאני מזדקן פנימית :-). אבל הבנתי את הרצון להשבר פיזית על מנת לספק את הרצון להעניש את עצמך . יתכן שדיברת, למרות שהנכון היה לשתוק על מנת לשמר את הקיים, כדי לענות על צורך פנימי נסתר שרק אתה יכול לדעת, משהו כמו מספיק, שוברים את הכלים ויהיה מה שיהיה מתוך רצון לפתוח את הכל למרות התוצאות הקשות. כנראה אני מקשקש יותר מדי והגיע הזמן לשתוק :-)

       

      __________________

      זה מזכיר לי, שבזמנו עשיתי טיפול בהבעה ויצירה לילד אחד, מופיד, הוא היה אז בכיתה ה' ובן של חייל צד"ל לשעבר, מאלה שנטמעו עם כל משפחתם המורחבת בארץ, אבל היו להם מלא עניינים, הכול היה סודי ומתוסבך ונפיץ, הוא היה ילד מופרע, חמוד ויפה תואר, והוא סיפר לי שמה שהוא הכי אוהב לעשות זה לרוץ כמו פסיכי קילומטרים על קילומטרים באוויר הפתוח, בחולות, בפרדסים, בים, בכל זמן פנוי, העיקר לרוץ קדימה בלי סוף עד שהוא מתמוטט.

      והוא אמר שרק ככה הוא מאושר.

      ואני זוכרת שזה לכד חזק את הדמיון והרגש שלי.

      יש משהו מאוד הירואי וחזק, כמעט הוליוודי, בלרוץ למרחקים ארוכים.

       

       

        26/8/11 12:32:

      שכחתי לציין שאני מסכים עם בלאק לגבי הצורך בכתיבה וזה נכון שיש כאלה שלא נועדו לכתוב כמוני למשל, אני שייך לצד המקשיבים הצופים והמגיבים :-)

      אבל אתה בהחלט שייך לזן הכותבים.

        26/8/11 12:27:
      אהבתי מאוד את קו אונידין אני חושב שהזכרת את הסדרה הזו באחד הפוסטים שלך. כמו שהגבתי אצלך לא מזמן גם אני הייתי רץ בזמנו מרחקים בינוניים 7-10 ק"מ בקצב סביר. הרצון לצאת ולגמוע מרחקים נבע מצורך פנימי נפשי כמו מקום מפלט בו אתה עם עצמך עם המחשבות הטורדות העולם שמתקדם אחורה כשאתה מתקדם הנחמה בקצב המונוטוני של הצעדים והנשימות ובסוף הניקוי המחשבתי בגלל העומס הפיזי. וההרגשה של אחרי, מעין טוהר, נקיון פנימי כאשר השליטה על עצמך חוזרת והבטחון העצמי חוזר ומתגבש שוב. הזדהיתי עם הכעס העצמי אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות למדתי לקבל את עצמי יחד עם החולשות ו"הנפילות במודע" כך שהרצון לכעוס ולפרוק את זה מעלי התמוסס. לא יודע אם אם זה סימן טוב כאילו יצר הנעורים, החיות, נחלשים יכול להיות שאני מזדקן פנימית :-). אבל הבנתי את הרצון להשבר פיזית על מנת לספק את הרצון להעניש את עצמך . יתכן שדיברת, למרות שהנכון היה לשתוק על מנת לשמר את הקיים, כדי לענות על צורך פנימי נסתר שרק אתה יכול לדעת, משהו כמו מספיק, שוברים את הכלים ויהיה מה שיהיה מתוך רצון לפתוח את הכל למרות התוצאות הקשות. כנראה אני מקשקש יותר מדי והגיע הזמן לשתוק :-)
        26/8/11 11:50:
      יפה
        26/8/11 11:22:
      בלי הרבה התפלספויות...צריך לדעת מתי לשתוק....גם אחרי שנתיים.במיוחד עם חברים ואנשים שחשובים לך... חבל שבדרך כלל הנסיון מלמד ואין חכם כבעל הנסיון. כתבת מעולה.
        26/8/11 11:07:

      ההבעה העצמית שלך מתעלה על עצמה מפוסט לפוסט.


      וכמו ששי אמר, צריך אצלך לקחת החלטות מודעות על מה להגיב, מרוב שיש מה לומר. אתהפותח מיליון קצות חוטים.
      אז מה אגיב?


      1. מאוד שימח אותי לגלות שגם אתה אוחז בתובנה החשובה, שאם לא מצלמים או מתעדים רגשות ודברים ותהליכים וחוויות שאתה עובר בחיים, הכול פג ונעלם אחר כך, אתה מבין שמדובר בעצם באוסף מתועד של מסע החיים שלך, של התפתחות התודעה שלך. אין לך מושג כמה אני שמחה על כך שבאופן טבעי כתבתי תמיד על פתקים וניירות מקריים כל מה שקרה לי החל מגיל 14, בפרטי פרטים, כולל חלומות וסתם מחשבות, כך שדברים לא התפוגגו לתהום הנשייה, ויכולתי לעשות מהחיים שלי סיפורים לתועלת ולעניין הכלל :)


      עוד אני חושבת, שלא כל אחד מרגיש צורך לתעד, אלא רק ה"סופרים" מבינינו, אלה שנועדו לכתוב, מה שמחזיר אותי למשפט הראשון בתגובה זאת, אני יודעת שמעולם לא החזקת מעצמך איש כותב ושהתפלאת כשהצליח לך וכשהחמיאו לך, אבל מסתבר שאתה שייך לזן מספרי הסיפורים, זן המתעדים בכתיבה (והרי אפשר לתעד גם באמנויות אחרות).
      כדאי שתתחיל להפנים את זהותך ככותב מוכשר ביותר.
      טוב, חפרתי בסעיף 1, על יתר הדברים אגיב בהמשך.
      :) שבת שלום

        26/8/11 10:50:

      צטט: flicker 2011-08-26 08:30:25

      אגב בכל הנוגע ל"עתידים": הם מתקיימים במקביל לזה שמתגלם בחומר בסופו של דבר. למה? כי הפוטנציאל לא הלך לאיבוד = חוק שימור האנרגיה.

      אני באמת לא ממש יודע אם זה מקביל או אופציונלי

      אני רק משליך ממה שאני מכיר כמו זרימה , אין לי כלים מעבר לכך

        26/8/11 10:49:

      צטט: flicker 2011-08-26 08:28:19

      מונולוג חזק. בגללך אני מורידה את הסרטים שאתה מדבר עליהם. לפחות יש לי פלייליסט שמחכה לי, גם אם התוצאה לא ברורה לי.

      הפעם לא הכרתי את הסרט , רק ראיתי כמה חלקים ביו טיוב והחלטתי לראות את כולו בשלמות

       

      ולכן אני מוריד

        26/8/11 10:39:

      צטט: אסתר רבקה 2011-08-26 06:44:42

      לכול אדם יש נקודת שבירה , גם לעמידים ביותר . דבריך מרתקים ומחכימים

      תודה

       

      זה מדוייק , אין אדם שלעולם לא ישבר , פשוט לא קיים אחד כזה

       

      יש אולי בני אדם שלעולם לא יגיעו לנקודת השבירה

        26/8/11 10:38:

      צטט: TSH5 2011-08-26 02:11:56

      קצת מקנאה ביכולת לרוץ... ובכלל לצאת ולפרוק מכנית את מה שמצטבר רגשית.

      אני בעיקר מתכנסת.

      הזדהיתי עם הפסקה השניה בעיקר, אם בכלל הבנתי אותה. נראה לי שהבנתי. לאחרונה קרה לי משהו דיי דומה (אם הבנתי, כאמור).

      אבל צ'מע, גם לכעס יש מקום (כל עוד הוא לא הרסני).

      אני יודעת על עצמי שכעסתי על משהו, מאוד, וזה היה יוצא מתישהו בכל מקרה. חוצמזה שגם היתה לי סיבה לא רעה לכעוס, אבל זה עניין סובייקטיבי, כידוע. זה לא קורה אצלי הרבה - כמעט בכלל לא, למעשה - אבל יש מצבים שה"פיצוץ" הוא בלתי נמנע.

      יש יכולות שאם לא מפסיקים איתן כשמתבגרים הן נשארות זמן רב .

       

      זה לא רק "לפרוק מכאנית "  זה הרבה יותר מיזה , זה פשוט כך

       

      לגבי כעס , כעס הוא תמיד הרסני אם נותנים לו להאגר .

       

      ריגעית או לזמן קצר , כעס אפילו מועיל , הוא נותן את האפשרות להגיב , להחזיר , להתגונן .

       

      אבל אם הוא נאגר ומוחרש , לבסוף הוא כמו בלון שמתנח עוד ועוד ... הסוף ידוע .

        26/8/11 10:31:

      צטט: יצחק. ב 2011-08-26 00:55:26

      כשקראתי את שכתבת כאן היה לי הרבה מה להגיד. בוחר להתמקד רק בקצת.
      1. רגשות דועכים בכל מקרה, גם אם כותבים. הכתיבה אולי מזכירה בעתיד אך אינה מותירה רגש או תחושה.
       נכון רגשות דועכים בכול מקרה, אבל אם אני קורא דברים שכתבתי לפני 20 שנה אני נזכר בתחושה
      ואפילו משחזר חלק מההרגשה

      2. קיבלתי פעם עיצה מצויינת- לחשוב לפני דיבור או מעשה. ואח"כ נפלתי אינסוף פעמים בגלל שלא אימצתי אותה. אני קורא לזה קלות דעת (אצלי).
      אכן עיצה מצויינת :) גם אני זכיתי לקבל אותה
      3. כעס עצמי ורחמים עצמיים הם קרובי משפחה מאוד קרובים לשניהם אותו אבא. מסכים איתך לגמרי לעניין חוסר הטעם והעליבות.
      מדוייק מאוד , אני מסכים
      4. למה "השבירה המיוחלת"? ייחלת לשבירה כדי להגיע להשלמה? כשאני חושב על זה, רואה זאת גם אצלי וזה נראה לי די מטומטם ואני שואל עצמי וגם אותך איך מגיעים להשלמה בלי שבירות?
      רציתי פשוט לסיים את היום גמור , לא היתה שום מחשבה מעמיקה מעבר לכך
      וכשאתה גמור , כבר אין כוח אפילו לכעוס יותר

      5. לרץ, זה די קל לעקוף רוכבי אופניים בעליות תלולות במיוחד אם הדרך אינה טובה. בדרך תלולה וקשה, מהיר לי יותר לפעמים לצעוד או לרוץ עם האפניים מובלות מאשר לרכוב. (משקל האופניים שלי תרמיל ומים כ- 20 ק"ג).
      השאר אולי פעם אחרת...
      דווקא הדרך הזו מנחל רפאים לעין קובי רחבה מאוד וטובה .
      ויש שינויים בזווית העליה לכן יש קטעים שאפשר לסגור פער על רוב רוכבי האופניים ויש קטעים שלא
      ברור שבשבילים קשים שקשה לפדל תמיד מהר יותר לרוץ .
      אבל כפי שאמרתי , הייתי  עוקף גם את עצמי ברוב העליות

       

        26/8/11 08:30:
      אגב בכל הנוגע ל"עתידים": הם מתקיימים במקביל לזה שמתגלם בחומר בסופו של דבר. למה? כי הפוטנציאל לא הלך לאיבוד = חוק שימור האנרגיה.
        26/8/11 08:28:
      מונולוג חזק. בגללך אני מורידה את הסרטים שאתה מדבר עליהם. לפחות יש לי פלייליסט שמחכה לי, גם אם התוצאה לא ברורה לי.
        26/8/11 06:44:
      לכול אדם יש נקודת שבירה , גם לעמידים ביותר . דבריך מרתקים ומחכימים
        26/8/11 02:11:

      קצת מקנאה ביכולת לרוץ... ובכלל לצאת ולפרוק מכנית את מה שמצטבר רגשית.

      אני בעיקר מתכנסת.

      הזדהיתי עם הפסקה השניה בעיקר, אם בכלל הבנתי אותה. נראה לי שהבנתי. לאחרונה קרה לי משהו דיי דומה (אם הבנתי, כאמור).

      אבל צ'מע, גם לכעס יש מקום (כל עוד הוא לא הרסני).

      אני יודעת על עצמי שכעסתי על משהו, מאוד, וזה היה יוצא מתישהו בכל מקרה. חוצמזה שגם היתה לי סיבה לא רעה לכעוס, אבל זה עניין סובייקטיבי, כידוע. זה לא קורה אצלי הרבה - כמעט בכלל לא, למעשה - אבל יש מצבים שה"פיצוץ" הוא בלתי נמנע.

        26/8/11 00:55:
      כשקראתי את שכתבת כאן היה לי הרבה מה להגיד. בוחר להתמקד רק בקצת.
      1. רגשות דועכים בכל מקרה, גם אם כותבים. הכתיבה אולי מזכירה בעתיד אך אינה מותירה רגש או תחושה.
      2. קיבלתי פעם עיצה מצויינת- לחשוב לפני דיבור או מעשה. ואח"כ נפלתי אינסוף פעמים בגלל שלא אימצתי אותה. אני קורא לזה קלות דעת (אצלי).
      3. כעס עצמי ורחמים עצמיים הם קרובי משפחה מאוד קרובים לשניהם אותו אבא. מסכים איתך לגמרי לעניין חוסר הטעם והעליבות.
      4. למה "השבירה המיוחלת"? ייחלת לשבירה כדי להגיע להשלמה? כשאני חושב על זה, רואה זאת גם אצלי וזה נראה לי די מטומטם ואני שואל עצמי וגם אותך איך מגיעים להשלמה בלי שבירות?
      5. לרץ, זה די קל לעקוף רוכבי אופניים בעליות תלולות במיוחד אם הדרך אינה טובה. בדרך תלולה וקשה, מהיר לי יותר לפעמים לצעוד או לרוץ עם האפניים מובלות מאשר לרכוב. (משקל האופניים שלי תרמיל ומים כ- 20 ק"ג).
      השאר אולי פעם אחרת...

        26/8/11 00:25:

      צטט: zeh 2011-08-26 00:12:43

      צטט: אחר40 2011-08-26 00:07:32

      צטט: zeh 2011-08-25 23:50:59

      עצוב לי עכשיו

      למה ?

       

       

      הפוסט הכי עצוב שקראתי

      כן , אולי

        26/8/11 00:12:

      צטט: אחר40 2011-08-26 00:07:32

      צטט: zeh 2011-08-25 23:50:59

      עצוב לי עכשיו

      למה ?

       

       

      הפוסט הכי עצוב שקראתי

        26/8/11 00:07:

      צטט: zeh 2011-08-25 23:50:59

      עצוב לי עכשיו

      למה ?

        26/8/11 00:06:

      צטט: shai.h 2011-08-25 23:47:19

      א.בטקסטים שלך צריך לקחת החלטה מכרעת: על מה להגיב.
      אתה תמיד מוזמן להגיב על מה שנראה לך , אני שמח

      ב.אני זוכר את טום קורטני הנפלא בסרט של ריצ'רדסון. היה אצלו מין זעם בריטי כבוש כמו אצל דירק בוגארט או ברמות הרבה יותר גבוהות בריצ'רד ברטון האדיר (אתה מכיר את אקווס?)
      את אקווס אני מכיר , ואת הרץ למרחקים ארוכים ראיתי כל כך מזמן שאני זוכר רק במעורפל
      בכלל הבריטים זה עם דיי אלים

      ג. אני מכיר היטב את התגובות הכעוסות המרירות שנשארות בפנים, וגם את אלו המעטות שנשלפות. לפעמים אתה יכול לדמיין את הלאחר מעשה. אתה הולך לחדר אחר כעוס ומדמיין את הטעות. ולעזאזל אתה עושה אותה!
      בדיוק , ממש כך אתהיודע שצריך להבליג ובסוף אתה לא

      ד. הצלחתי לרוץ בלילה פעמיים 10 ק"מ במרתונים הקצרים. אני טוב יותר בלרוץ בחדר כושר אני מניח, למרות שבעיני יש מטורף בלרוץ במקום, למרות הנוחות והמיזוג. זו חוויה קצת דו-קוטבית... אבל איך לעזאזל משיגים רוכבי אופניים אפילו אם העלייה רצחנית?
      אני ממש לא מסוגל לרוץ על מסלול במקום סגור , חלק מהקטע אצלי בריצה זה "החוץ "
      לגבי אופנים זה מצחיק , אבל גם כנגד עצמי , אני רץ מהר יותר ממה שאני עולה עליה חזקה רכוב .
      וגיליתי שככול שהעליה קשה יותר וארוכה יותר קל יותר לעקוף את רוכבי האופניים המופתעים
      ה. תגיד הגלגול הזה הוא לא מחיר מספיק יקר. ואם תחיה עד גיל 96 תוכל לפגוש את סנדרה. למה? פשוט כי תרצה ובטח כי גם היא תחיה הרבה.
       האמת היא שאני לא זוכר מה אמר לה אותו איש דת קמבודי
      אז לא בטוח שהיא אמורה לחיות הרבה לגבי הגלגול הזה , יש תקופות ....
      יש תקופות שהוא בהחלט יותר מידיי ויש תקופות שנראה שהוא קצר מידי
      ו. קן אונידין זכורה לי כסדרה האיטית בהיסטוריה. אני חושב שהצפייה בה הולידה אצלי מחלת ים לטנטית שהתפרצה בניסיון הנפל שלי בצופי ים. בכל זאת לחתונה האזרחית בקפריסין נסעתי באנייה. זה נראה לי רומנטי, מאתגר ופשוט נכון.
      קו אונידין היתה סידרה מעולה בערך ב 20 פרקים הראשונים הבעיה שמרחו אותה מ 1971 עד 1980 !!!
      והפרקים המתקדים היו פשוט סוג של אופרת סבון ירודה
      לגבי מחלת ים , סבלת בדרך לקפריסין ?

       

        25/8/11 23:50:
      עצוב לי עכשיו
        25/8/11 23:47:
      א.בטקסטים שלך צריך לקחת החלטה מכרעת: על מה להגיב. ב.אני זוכר את טום קורטני הנפלא בסרט של ריצ'רדסון. היה אצלו מין זעם בריטי כבוש כמו אצל דירק בוגארט או ברמות הרבה יותר גבוהות בריצ'רד ברטון האדיר (אתה מכיר את אקווס?) ג. אני מכיר היטב את התגובות הכעוסות המרירות שנשארות בפנים, וגם את אלו המעטות שנשלפות. לפעמים אתה יכול לדמיין את הלאחר מעשה. אתה הולך לחדר אחר כעוס ומדמיין את הטעות. ולעזאזל אתה עושה אותה! ד. הצלחתי לרוץ בלילה פעמיים 10 ק"מ במרתונים הקצרים. אני טוב יותר בלרוץ בחדר כושר אני מניח, למרות שבעיני יש מטורף בלרוץ במקום, למרות הנוחות והמיזוג. זו חוויה קצת דו-קוטבית... אבל איך לעזאזל משיגים רוכבי אופניים אפילו אם העלייה רצחנית? ה. תגיד הגלגול הזה הוא לא מחיר מספיק יקר. ואם תחיה עד גיל 96 תוכל לפגוש את סנדרה. למה? פשוט כי תרצה ובטח כי גם היא תחיה הרבה. ו. קן אונידין זכורה לי כסדרה האיטית בהיסטוריה. אני חושב שהצפייה בה הולידה אצלי מחלת ים לטנטית שהתפרצה בניסיון הנפל שלי בצופי ים. בכל זאת לחתונה האזרחית בקפריסין נסעתי באנייה. זה נראה לי רומנטי, מאתגר ופשוט נכון.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אחר40
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין