השבוע יצא לאור בהוצאת עם עובד ספר המסכם ארבעים שנות יצירה של דוד טרטקובר, שהוא אולי ההגדרה המדוייקת ביותר למונח "עיצוב ישראלי". אפשר להתייחס אל הספר הזה כספר, ואפשר לראות בו גם לבנת חבלה. בלוק בן חמש מאות עמודים המציגים דרך מעשה ידיו ומלאכת מחשבתו של איש אחד לבד את ההיסטוריה של כולנו, החל מראשית שנות השבעים ועד היום.

טרטקובר, 'טרטה' בפי חבריו, הוא חבר שלי. מלכתחילה היה מורה שלי ולעיתים קרובות אני נוטה להתייחס אליו כך גם כיום, אבל השנים קרבו בינינו ונהיינו חברים טובים. את הספר הזה אני רואה נברא כבר שנים אחדות, החל מסינון עבודות - מאות רבות לא מצאו מקומן אל תוך הספר - דרך סידורן ואירגונן ושוב סידורן מחדש, ועד איסוף הטקסטים ועריכתם.

יותר מכך, זכיתי להיות האיש שכתב את כריכת הספר, הנה היא כאן, ושני טקסטים בתוך הספר פנימה.

את אחד הקטעים, זה על עטיפות התקליטים, אני מביא לכם כאן כלשונו. אבל זה לא תחליף לכך שמוטב לכם לתור אחר הספר, שנמצא רק ברשימה סלקטיבית של חנויות ולדאוג לעצמכם לאחד.

הנה דף הספר בפייסבוק ושם גם רשימת החנויות.

והנה מה שכתבתי:

המהדורה העברית הראשונה של ספרו של אריך קסטנר, פביאן, יצאה ב"ספריית שטיבל, הוצאת ספרים", בשנת 1931, בתרגומו של חיים ברוידא ונדפסה ב"דפוס קואופרטיבי הפועל הצעיר, תל אביב". 

המשפט הפותח של הספר הוא כזה: "פביאן ישב בבית הקפה, שפלטהולץ שמו, והעיף עיניו על כותרות עיתוני הערב". כותרת המשנה של הספר היא "קורותיו של בעל מוסר", והוא עוקב אחר השתלשלות ענייניו הפרטיים של אחד, פביאן, גרפיקן (כך במקור) במקצועו, בבית חרושת לסיגריות בברלין, החל מאותה ישיבה בבית קפה בפתח הספר ועד המשפט "פביאן טבע. לדאבונו לא ידע לשחות", החותם אותו.

המגבלות אותן הציבה השפה העברית המצומצמת של אותם ימים בפני המתרגם, נסכו בספר אווירה ברלינאית ההולמת את תוכנו, אולם לא בכך ענייננו, אלא באותה מגבלת שפה שהביאה לתיאור משלח ידו של פביאן - גרפיקן. אותו בעל מקצוע שבשנות השישים נהיה מעצב גרפי ועם בוא המאה העשרים ואחת תפח וגדל למימדים של מתקשר חזותי.

בארון הספרים שלי, ממש מתחת למדף שנמצא בו עותק מהוה של הספר 'פביאן' בכריכת בד ירוקה כהה ועליה הטבעת זהב, ישנה אסופה של כמה מאות תקליטים, ממש תקליטים - ויניל, ובעיקר עטיפותיהם. רבים מהם הגיעו מעבר לים, אבל אם מופיעה עליהם אות עברית - הכתב הוא כתב ידו של טרטקובר. מנקודת מבטם של בני דורי - אנשים שנעוריהם עברו עליהם בשנות השבעים ונגזלו מהם בבת אחת בקיץ שמונים ושתיים - התרבות העברית צוירה בשתי ידיו של הגרפיקן דוד טרטקובר. 

לפני כשנתיים עשיתי מעשה והלכתי לקנות פטיפון. רטרו. לאחר שהתקנתי אותו רציתי להראות לילדיי את הפלא הטכנולוגי ושלפתי מן המדף את ילדודס של אריק איינשטיין. הנחתי את העטיפה על השידה כמנהגי מימים ימימה, כדי שיהיה במה להביט תוך כדי האזנה, ושמענו את 'אצו רצו גמדים', את 'מכופף הבננות' ואת 'מדוע הילד צחק בחלום'. שני דברים העסיקו את הילדים יותר משירתו של איינשטיין. הראשון היה עניין טכני: "תראה ארם," אמרה מיקה בפליאה, "הדיסק הזה מנגן משני הצדדים". השני היה חמור הרבה יותר: "מי קישקש על העטיפה, אבא?" שאלו.

טרטה קישקש. הלכה למעשה. לקח תמונה של גן הילדים של אריק אינשטיין (הנה הוא שם משמאל בנעלי בובה לבנות, והנה הכתובת קק"ל על הקיר מימין, הרבה לפני שהמפעל הציוני התמים הזה הפך למפלצת הדורסת את תושבי הארץ הבדואים של אל-עראקיב), הדביק אותה על דוגמת עטיפה שהוכנה מבעוד מועד בגודל אחד לאחד, פרש את שמו של הזמר ואת שם התקליט שם למעלה באות אהרוני מודגש - וקשקש על הכל בעפרונות צבעוניים. לאחר מעשה הוסיף והדביק את העפרונות אל הנייר המקושקש עצמו, ושלח את מעשה הקולאז' התבליטי הזה כולו אל הצלם כדי שיפיקו ממנו פילמים לדפוס.

והלא זוהי עבודתו של הגרפיקן. זה המסתובב בעירו, פוגש את ידידיו בבתי הקפה שלה, משוחח עם מכרים ברחוב ושב אל הסטודיו, אל שולחן העבודה שלו, ליום עבודה. וכך הוא "צייר" לנו את הפעמון של מתי כספי ואת הפרופיל שלו משני צידיו, את "הלילה הוא שירים" של חוה אלברשטיין ואת "יחס חם" של דני ליטני, את חנן יובל ויהודית רביץ ושם טוב לוי ושמוליק קראוס ועוד שורה ארוכה מאוד של עטיפות תקליטים - כמעט את כל השורה כולה של הרוק הישראלי שגדלנו עליו, מ"שבלול" - הנה אריק איינשטיין ושלום חנוך הצעירים והרעננים ומלאי ההתלהבות של "קח לך אשה ובנה לה בית" - ועד למאפרה המלאה בדלי סיגריות מיואשים ב"מחכים למשיח"; הנה שלום חנוך המבוגר, האסרטיבי ומלא הזעם של "'הכל אבוד' בוכה עזרא דהאן הקבלן", ואם תרצו - זוהי רוחו של אריק שרון המשתפת פעולה עם שלום לאורך התקליט כולו במקום אריק איינשטיין, שהרי שני "האריקים" אינם עוצרים באדום.

טרטקובר הוא הגרפיקן שטבע יותר מכל אחד אחר את מראה דמותה של הישראליות הצברית, החילונית, זו שרצתה, ואולי עדיין משתעשעת ברעיון, להעמיד כאן תרבות מקומית, המתכתבת עם העולם מתוך עצמאות וחופש המחשבה והביטוי, מתוך מקוריות ושימוש בחומרי גלם המצוים כאן, מתוך דלות החומר המקומי וקשיותה של האות העברית. זהו טרטה שעבודתו חצתה את המרחב של היות דבר דפוס טוב, יעיל, מדוייק או עושה את העבודה, והפכה להיות שפת הסימנים של התרבות שלנו או, אם נרצה ואם לא נרצה, של ארץ ישראל הישנה והטובה.