— מה נשמע? — שואל ר´ נח שוורצברגנדרוביץ´ דרך שגרה את ידידו גרשון ציפרשטיין (אגב: למבקר, לא הגיע הזמן לתת לר´ נח תואר הרה"ג? שלא יגידו שאנחנו מזלזלים בו בגלל שהוא לא מנוי).

— אל תשאל — השיב הגרשון דרך אינוח — אבל אם אתה כל כך לוחץ אני אספר לך בלי שתשאל. אז ככה, הכל התחיל כשנכנסנו לארוחה הראשונה במלון. איך שנעמדתי עם אשתי והילדים בכניסה לחדר האוכל, מיד כולנו תפסנו שוק.

— מה אתה אומר?? למה?

— למה? בגלל שהיה שם מגש ענק מלא עם שוקיים. שפע כזה לא ראיתי בחיים שלי. חבל על הזמן. על השנייה אמרתי ליענקי, תמלא לנו במהירות הבזק צלחת גדולה בכמה שוקיים שיכנסו. הבנת? לפני שיהיה מאוחר.

— מעניין. איזה מלון זה שמגישים ככה שוקיים במקום ארוחה מסודרת?? אני לא חושב שזה בסדר.

— אוי ר´ נח ר´ נח. אתה לא חושב שזה בסדר?!? זה עוד כלום. עוד לא התחלתי בכלל לספר לך. אם היית רואה מה שהלך שם על השולחן של הבר, היית מתעלף לגמרי.

— הלך על השולחן של הבר?!?! אוי ווי — ר´ נח מזדעזע — מה אני אגיד לך, זה כבר מוגזם. אני, במקום להתעלף, הייתי ניגש מיד להנהלת המלון ומוחה על זה בכל התוקף. בשביל מה אנשים משלמים כל כך הרבה כסף למלונות? בשביל לבוא לארוחה ולראות שהולכים להם כל מיני דברים על הבר? מי מסוגל בכלל לאכול משהו שנמצא על בר כזה? אני מתפלא עליך. הרי בדרך כלל אתה לא כזה עדין...

— עדין? איזה עדין. על מה אתה מדבר בכלל. ברגע שראיתי מה הולך בבר, על המקום מיד גייסתי את כל הילדים שיתחילו לעבוד. אתה לא תאמין מה שאני אספר לך עכשיו. פעם ראשונה בחיים שלי, שאני עומד ליד בר במלון וסופר עד .31 לא פחות. אתה שומע? בקיץ שעבר ספרתי עד 17 וחשבתי שזה שיא של כל השיאים. הפעם היו לנו 31 סוגי סלטים. היית מאמין? אין סלט בעולם שאתה יכול לחשוב עליו שלא היה שם. כל המינים. כל הצבעים. איזה שילובים. איזה רעיונות. ראית פעם בחיים שלך סלט תרד מוקפץ עם אספרגוס גמדי וכוסברה ברוטב קליפות ליצ´י? ראית פעם סלט אננס מוגז בפלחי לפת ושומשום עם נגיעות שום וסוכר אורגני בתחמיץ? — וזה עוד כלום. תאמין לי.

— אתה סותר את עצמך, עם כזה שפע, למה היית צריך לגייס את כל הילדים לעבודה בשיא המרץ?

— אוי, מה אני אגיד לך ר´ נח, שתהיה לי בריא. אתה יודע איזו לוגיסטיקה זה להעביר את כל הגשעפט הזה מהבר לשולחן?

— אתה לא רוצה להגיד לי שאכלתם מכל הסוגים...

— איפה. מי יכול לאכול כאלו כמויות?! הרי גם אם היינו משפחה הכי פרעסרית בעולם, לא היינו מצליחים לאכול אפילו שמינית ממה שהבאנו לשולחן. אבל מה שחשוב זה לא מה אוכלים, אלא כמה מביאים לשולחן. אין סוג של סלט שלא הבאנו ממנו בכמויות. עבדנו בצוות כמו מקצוענים. כולם מילאו צלחות עד שיא הגובה שרק אפשר. בדרך כלל כמעט לא נפל להם בדרך שום דבר מהצלחת. היו שם המון אנשים שמילאו צלחות מהבר, אבל לפי דעתי, אף אחד לא הצליח להגיע לגובה מוצרים על הצלחת, כמוני. פעם אחת כשעברתי ליד המלצר הראשי עם צלחת מלאה בגובה של איזה עשרים סנטימטר, הוא הסתכל עלי ככה במבט כזה נוקב. אפילו הוא התפעל מהיכולות שלי...

— מה, זה מלון של סלטים?!?!

— הצחקת אותי. יש סדר. הסלטים זה רק הפתיח. קודם מביאים לשולחן מלא סוגים של סלטים וגלידות ועוגות. אחר כך יש לך חגיגה של שמונה סוגי דגים ובשר ותוספות ומה לא. בקושי התחלתי בכלל לתאר לך מה הלך שם.

— גלידות ועוגות ביחד עם הסלטים?! גם בבית אתם מביאים לשולחן את הקינוח ביחד עם הסלטים?

— אה, אתה מזכיר לי את חבצלת, הבת הקטנה שלי. כשאמרתי לה: קודם כל דבר ראשון תביאי מהבר כמה שיותר גלידות ועוגות מכל הסוגים, אז היא שאלה אותי ככה בתמימות: אבל אבא, בבית אתה לא מרשה להביא לשולחן גלידה לפני האוכל. אמרתי לה, נכון חמודל´ה שלי, אבל כאן זה לא סתם גלידה. זה סלט גלידה.

— אז אני לא מבין. אם אתה כל כך מתלהב, למה התחלת לספר לי את החוויות מהמלון דרך אינוח?

— זאת הבעייה. הכל היה שם כל כך מוצלח, שהילדים מתעקשים להתנהג ככה גם בבית. בליל שבת, איך שאנחנו נוטלים ידיים לסעודה, הם ממלאים צלחות בכאלו כמויות, שגם אם הם ימלאו את הבטן עד הסוף, רוב האוכל יישאר על הצלחת; אחרי שאשתי מכינה 4 סוגי סלטים שהיא עובדת עליהם כל-כך קשה הם אומרים בזלזול: אוף, אין מה לאכול בבית הזה; אפילו חבצלת השתבשה לגמרי. היא לא מוכנה לאכול שום דבר. רק סלט גלידה.

— אי, כמה שהם חמודים הילדים שלך. איך שהם קולטים כל-כך יפה...

— חמודים חמודים, אבל זה לא חינוכי!