פתאום באמצע החיים ובמיוחד כשהם בשיא הלחץ, מצאתי את עצמי נוסעת 100 קילומטר רחוק מהבית כדי ללמוד איך לייצר את הזוגיות שנכונה לי. ככה לפחות הבטיחה כותרת הסדנה "האשה שבפנים". אני לא רווקה. אני בזוגיות, וזה ייקח אלפי שעות ועוד אלפי דפים כדי לפרוש את המורכבות שלה. בקיצור? חזרתי לחיות עם אביה של ביתי שממנו נפרדתי לפני שנתיים, ועכשיו, כשהוא סוף כל סוף כל כך רוצה אותי, כמו שאני רציתי שירצה כל הזמן כשהוא לא, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

במפגש הראשון עם שתי מאמנות אישיות, ועוד 5 נשים שותפות לתהליך, ביקשו מאתנו לכתוב מה אנחנו חושבות על כל אחת מהנוכחות בחדר, עוד בטרם הספקנו להחליף מילה.

מליון מחשבות רצות לי בראש. אני יודעת מה אני חושבת על כל אחת מהן, אבל אני אכתוב את זה קצת אחרת, כדי לא להעליב אף אחת. לא מכירה את הרגישויות. אלוהים, מה הן חושבות עלי? אני נראית להן בת 37? כי הרוב אומרים שלא. אני נראית אמא? אני נראית להן כל כך מבולבלת? רואים עלי? כי אני לא. מליון סימני שאלה משייטים באוויר. הם יבואו סימן - סימן אל מקומו בעוד כמה מפגשים.

אח"כ פתיחוּת. אנחנו יודעות את מה שאנחנו יודעות, הכי טוב בעולם וכמעט את הכל. אנחנו גם יודעות שפה ושם, יש כמה דברים שאנחנו לא יודעות, אבל מה עם כל הדברים שאנחנו לא יודעות בכלל שאנחנו לא יודעות.  עולמות שלמים ונסתרים מן העין. יכול להיות ששם מסתתרות התשובות, שם מסתתרת הזוגיות הטובה שלי, שם, בין לא ידוע אחד ללא ידוע אחר, מסתתר לו מתחת לסלע, האושר שלי, ומחכה שאני אמצא אותו?

עדי ולי-אור המנחות, מבקשות שנחליף את סימני הקריאה שלנו, בסימני שאלה. אני נושמת עמוק ומוכנה לוויתור ראשון. לא פשוט העסק הזה.

אני באמת בטוחה שאני יודעת מה טוב לי!

אני באמת בטוחה שאני יודעת מה טוב לי?

אח"כ שיחה על צדקנות, מטרות, גישות ואיך לגדול מהמקום התקוע הזה, בו במשך שנים על גבי שנים אני מוצאת את עצמי בתוך מערכות יחסים מסובכות ומורכבות, לוקחת על עצמי תפקידים שאני לא באמת רוצה. מרגישה כאילו זה הטייפקאסט שלי.כאילו אני איבגי של מערכות היחסים. מסרבת לצאת מהדמות, אבל בעצם כל כך רוצה.

הן מבקשות ממני שאגיד להן, מה אני רוצה מהמפגשים האלו, ואני שולפת, להפסיק להילחם על קשר ולהתחיל ליהנות ממנו, בעצם לא. אני רוצה לברר האם הוא האיש בשבילי. בעצם לא. אני רוצה לברר מה היא מערכת היחסים הנכונה בשבילי... אחרי סשן לא קצר, בו הנשים השותפות התגייסו כולן כדי לעזור לי להבין מה המטרה שלי, הבנו כולנו שאני לא יודעת. מסתבר שלא משנה מה הן רואות עלי או לא, אני באמת מבולבלת.

עד המפגש הבא אני צריכה למצוא חמישה אנשים שמכירים אותי ולשאול אותם למה הם חושבים שאני תמיד מוצאת את עצמי בזוגיות שלא עושה לי טוב.  שיט, ולא רק לשאול, אלא גם ממש להקשיב למה שיש להם להגיד, וחמור מכך, להקשיב ולשתוק. על גבול המשימה הבלתי אפשרית. לא פשוט.

בסוף המפגש מסתבר שלמרות שבאזרחות אני אדם די פשוט שתופס את החיים והמורכבות שלהם כפשוטים למדי, דווקא בזוגיות אני מתעקשת לשנן את המנטרה "זה לא פשוט".

ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת.