אשתי הפוכה עליי, מחכה לי בבית עם עיני עגל ,צד אחד שם מפרגן לרבות הצד השני שמנסה להסתיר את התסכול מזה שפחות או יותר נעלמתי לה בשבועיים האחרונים. ואני? אני עוד מעז לחזור בין עשר בערב לפסוקו של יום ספוג באנדרלנין ומנסה לעצור בכוח. וכך הריטואל הזה חוזר חלילה מדי יום, אז מה אם אני לא מבין עוד כמעט כלום ממה שקורה שם, אז מה עם המחשב הזונה שלי עוד עושה בעיות, ואז מה אם ביום הראשון שלי שם נשארתי עד חמישה לחצות? כשזורקים אותך למים זה נחמד, אבל כשמטביעים אותך בתוך גיגית של קרח זה כמו שוב פעם לגלות את אמריקה, ואולי אפילו את דרום אמריקה. מה שחשוב באמת? מה שחשוב באמת זה לאמץ לעצמך מקום חנייה ייחודי בחניון, להיקשר אליו רגשית ולתלות בו את גורל היום הבא עליך לטובה, או שלא, העיקר שיהיה את מי להאשים בסוף. סממן מובהק נוסף לכך שאתה בטעות מתחיל להרגיש בבית זה האם כבר צלחת את החרבון הראשון שלך בשירותים – אני מודה, בוטות היא חלק ממני. ואז בלילה, חזרה לאשתי, לא באמת מצליח להסביר לה איך העברתי לפחות חצי יממה או אפילו יותר, ושבאמת אין לי מאהבת.

חזרה למחוזות התוכנה. ההלם עדיין לא מרפה אבל אני מניח שאני מתאפס תוך כדי תנועה. אין כבר את הלוקסוס של להיות חדש. כששאלו אותי בראיון מתי אני יכול להתחיל, ניסיתי להסביר שתוך שבועיים זה יהיה מצוין, ושיש יש לי לא מעט פינות לסגור – יומיים אחרי הראיון התחלתי לעבוד, שבועיים זה נצח בהייטק. ישר למלחמה, יש גירסה להוציא, אין זמן, יש לי מוצר שלם ללמוד, יש לי צוות שלם להכיר, ופתאום יש לי הסדרי ראייה חדשים שחייבים להתרגל אליהם. נסתיימה לה תקופת הלצאת פעמיים בשבוע לראות את עילי, הרבה דמעות נשפכו על הכר- תתרגל עוד יותר. זה לא מה שהייתי רגיל אליו. הנה עוד מצב סטוכסטי שהחיים לא תמיד מזמנים אבל זה עדיף מלקטר שקשה וללכת להתבכיין באוהל. המצפון של להיות אבא פחות טוב מעכל לי את הנשמה, הגעגועים אליו רבים וקשים, אבל צריך להתרגל, ככה זה שאתה גרוש עם כל הסרט של המזונות ועורכי הדין כצלליות על שולחן העבודה שלך. אבל היה שווה להתאבד על הג'וב הזה.

זה עושה לי טוב לראות כל בוקר בדרך לעבודה את הרכבת האדומה חוצה לה באצילות את כפר שמריהו, לא דרך דמעה שקופה בכלל, וזה גם לא שהרופא שלי המליץ לי לחזור לעבוד. ככה זה כל בוקר. הרמזור, המחסום והרכבת. קצת לפני הרכבת בצד ימין יש כך זה נראה איזה מן גן ארועים עם איזה טווס או שניים שמצוותים אליו. ככה כל בוקר אחד מהטווסים נותן את הסיבוב בוקר שלו. זורק איזה מבט לכביש וחוזר חזרה אל עבר הגן. אין כמו טווס על הבוקר. אחרי כמה דקות במשרד, נשאב פנימה. איפה הטווס, איפה הרכבת, איפה הילד ואיפה אני? בסוף אני מוצא את כל התשובות שחיפשתי.

באוגוסט 2010 הכרזתי שאני יוצא לשנת חופש, מנסה אולי עסק חדש, רציתי לנסות להבין מה אני הכי. זה בחיים לא היה קורה אחרת מפאת היותי כל כך טוטאלי, ורק קצת נוירוטי עם נגיעות קלות של היפוכונדריה, טוב בסדר – סחבק נוירוטי טילים, זה מה יש. פוף הבנתי – אני הייטקיסט סוטה. היה חסר לי האקשן, היתה חסרה לי האוירה, היה חסר לי הזמן שטס ובסוף להעיז להגיד שזה הצליח. חיפשתי את מקור התכלית של חברה שיודעת לאן היא הולכת, בסוף מצאתי כזו. כן, זה גם לקח לי המון זמן למצוא את אשתי, והיה לי ברור שאם לא להיות עצמאי אז צריך למצוא חברה שתתאים – זו זוגיות לכל דבר, וגם כאלה לוקח הרבה זמן למצוא. ללא ספק, יש ג'ובים ששווה לחכות להם כפי שכבר ציינתי למעלה. רק שמישהו יסביר לי למה אני מפחד מאשתי? והנה משפט אומלל וחסר טאקט שנכתב תוך כדי ליווי צמוד של חרטות אימה, לפחות אשתי תחייך כשהיא תקרא את זה. אומרים שאם שאתה מפחד מאישתך זה מתכון לזוגיות מנצחת. אהה.

ככה זה סטארטאפים, אין יום ואם קיבלת בטעות את הלילה תגיד תודה. תדדה במעלה המדרגות, תיכנס הביתה ותתפלל שהיא תישן. אם איתרע מזלך היא ערה ותכין לך סלט, במקרה הטוב היא תישן ואז תוכל להימרח קצת על הספה, ואם בטעות יש עליך סיגריה אז בכלל הכיוון הוא המרפסת, זה באמת כמו לנחש רק חמש בלוטו. לא משנה מה, בסוף תמיד, אבל תמיד היא תגיד לי שאני מסריח מסיגריות. אני אשיב לה שעישנתי רק שתיים – מה שבאמת נכון, ושאני צריך בכלל להפסיק. ככה זה בהייטק, הפעם אני גם נהנה מהעבודה החדשה שלי לשם שינוי, אשתי פחות. זה בסדר, אני יודע שאני הולך לחטוף על הפסקה הזו חזק, בעצם אני לא באמת מפחד ממנה? מפחד מפחד, אבל ככה זה נשמע כשאתה חסר חוט שידרה.

זה חוזר לי לאט לאט, מה יהיה בשבוע הבא? לא ממש יודע אבל יש הרבה אנדרנלין וכבר כתבתי למעלה שכל אחד והסטייה שלו? מזל שיום שישי היום ואפשר לפתוח YNET  ולקרוא. אולי לכתוב איזה פוסט בתפוז, להחליף מצעים ובתוך כך למלא את כל המשימות שאשתי הטילה עליי. ללכת לחדר כושר, בערב ללכת איתה לארוחת ערב משפחתית ומחר לנוח עוד יותר, ככה זה פתאום לחיות מסוף שבוע אחד לשני. כל אחד והבחירות שלו וכל החרא הזה שנשמע כל כך פיוטי וצבוע. זה מה שאני אוהב נקודה.

תרשו לי אולי אפילוג סנטימנטלי-מה. אם יש משהו שאני באמת שמח עליו? אני שמח שהייתי שנה שלמה הכי זמין לעילי בעולם. אולי מותר לגלות עכשיו שחלק מההחלטה נבע משיקולים "אבהיים" שכאלה על מנת ללוות אותו כמה שרק הצלחתי בכיתה א'. שיקשקתי כמו לא יודע מה כשהוא רק נכנס לבצפר ועל הזין שלי כל העולם. יש מטרות קדושות מבחינתי וזו היתה אחת מהן, ולא, לא מדובר כאן בכלל בעניין של פרופורציות. מבחינתי המטרה הושגה, והגבר הקטן הזה שלי מתחיל ביום חמישי כיתה ב'.  

לקחתי איתי כמה דברים, עכשיו לרוץ קדימה כמו שאני אוהב.
שבת שלום,

עמית