הייתי בנמל התעופה בן גוריון כאשר מטוסו של הנשיא אנואר סאדאת נחת שם. כתבת אמריקנית נרגשת שביקשה ציטוט שאלה מה אני מרגיש.

אמרתי לה שאני חושב על אלה שהיו איתי בתעלה ובצומת טסה ואחר כך חלקם לא חזרו או חזרו על כסאות גלגלים. שהנס הזה מאוחר מדי – עבורם. היא רשמה ונעה קדימה והיתה לי לצד העצב תחושה חגיגית שהפכנו דף בהיסטוריה של המזרח התיכון. הפכנו לעולם. לפחות בחזית הדרום.

בימים אלה התארחתי  בראיון טלוויזיה ברשת זרה ועימתו אותי מול אינטלקטואל מצרי ולא נמצאה לו מילה אחת של צער על מותם של אזרחים ישראלים בדרך לחופשה.

היתה לו קובלנה ארוכה איך השפלנו את כבוד מצרים ואיך אנחנו חוגגים כשהם כושלים במשהו. ובאות הידיעות על הגיבור שהוריד את דגל ישראל מן השגרירות בקהיר ועל הפגנת הזעם הלא קדוש של מאות אלפים בדרך.

וכל זה מחזיר אותי ליום של הנס ולתחושה שהנס נגמר והוא היה ארוז וחנוט בחבילה של משטר שנוא ומדכא כחלק מן הרצון של הנאשם מוברק שלא להינתק מעטיני הסיוע האמריקני. ושבעצם הדוד סם קנה לנו ולעצמו שקט אזורי והוא הולך ואוזל.

ויותר מכך – שהמילים שלום קר היו לאורך שנים הסוואה לכשלון של קיום שלום בין עמים. הוא לא חילחל למטה. הוא לא נגע להם בנשמות. הם לא באו אלינו בהמוניהם. לא באנו אליהם. הם החרימו אנשי מקצוע שנטלו חלק בכינוסים שלנו.

הם נותרו צהובים בנשמה ובלב וזה היה דיאלוג של ראשי ממשלות ושרים ונשיאים ואולי גם אנשי עסקים. לא הרבה יותר מכך.

שאלמלא כן מאין באה השינאה הזאת? מה בדיוק עשינו להם רע בארבעים השנים האחרונות. והשינאה הקשה והמתלהמת של קהיר מזכירה לי את השינאה בטהרן, בארץ שאין לנו עימה גבול וסיכסוך גבולות והצבאות שלנו לא התנגשו מעולם. שינאה עיוורת וכבושה המתפרצת כנחשול אדירים.

לארה לוגאן היא כתבת טלוויזיה אמריקנית שהיתה במשימת סיקור בכיכר תחריר והיא נחשדה לרגע שהיא לא רק עיתונאית אלא גם יהודיה וגם ישראלית. זה היה ערב שמח לעם המצרי והערב הקשה בחייה.

ההמון השתלח בה ושלח את ידו רק כאשר פשטה הקריאה במעגל מסביב שהאשה הזאת ישראלית היא. חילצו אותה משם ברגע האחרון מתקיפה קשה שעמדה להפוך ללינץ'.

ראיתי את הדיווח שלה בסי. בי. אס  ושלתי את עצמי  לאן מובילה שמחת השחרור בכל הקשור לשלום הקר.  

היתה לי תחושה של נס באותו יום שבו ירד האיש שחום העור מכבש המטוס – 19 לנובמבר 1977 - וחייך.

היא נגמרה.