** מחלקה מגובשת ג'3, עוזרים זה לזה באהבה ובמסירות, אך בנסיעה למחנה המעצר, יצאו מהחיילים "השדים הרעים".
במרכז המשאית הצבאית, ישבו החיילים גב אל גב, פניהם לצידי הדרך.
מול 40 הטירונים, שהיתה זו להם, הפעילות המבצעית הראשונה, ישבו מפירי עוצר כפותי ידיים ומכוסי עיניים, ממתינים לחקירת שירותי הביטחון. אחד ספר שהעדיף להסתכן בכך שייתפס ובלבד שימצא את בנו הקטן שנעלם.
אחר סיפר, שלא הספיק להגיע הביתה עם המצרכים. כל אחד וספורו האמיתי או הבדוי.
למעלה ממחצית החיילים החלו להציק לעצירים הכפותים - שווילי כיבה את הסיגריה, שסיים לעשן על זה שישב מולו.
קליין תקע מרפק בגרונו של אחר וששון מחץ בנעל הצבאית, את אשכיו של העצור שישב מולו, לקול צחוק האחרים.
"מיימון רק נושם", שהיה שקט ומופנם כל הטירונות, התעורר פתאום לחיים וסובב את אוזנו של עציר אחד כשהוא תוקע דברים קטנים לתוך אפו של עציר אחר.
הנסיעה התארכה. כשמעגל המכים את העצורים הלך וגדל, עד שקמתי וצעקתי: "די, אנחנו מלווים אותם ולא אמורים להתעלל בהם".
אחד החיילים, משך אותי חזרה למושב, כשהוא צועק, "שב יא מטומטם, תן להינות קצת, בין-כה הם יחטפו מכות מהשב"כ".
ההתעללות הטריפה אותי. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שחבריי הטובים, אותם למדתי לאהוב יותר ויותר בחודשים האחרונים, מכים אנשים כפותים.
הסמל שלומי שישב סמוך לפתח המשאית לא עשה דבר, ולא התייחס לתחינותיי לעצור את המשאית ולדווח מה קורה למפקד הקורס, שישב מקדימה.
עידו אופיר, היה היחיד שהתעשת והתחיל לצעוק "חבר'ה, תפסיקו עם המכות".
"הנה עוד אוהב ערבים" צעקו עליו כמה חבר'ה, חרדים שיקחו מהם את "הצעצועים הנושמים" ושהחגיגה תפסק.
עידו ניסה להכות בכת הרובה את השמשה המחברת בין המשאית ל"קבינה", ולסמן למפקד הקורס לעצור את המשאית ואת הדרמה שמאחור.
התקרבתי בנחישות לפתח המשאית. הוצאתי את הנשק אל מחוץ למשאית ויריתי צרור כלפי מעלה. ההלם היה מוחלט, המשאית נעצרה בחריקת בלמים ודממה נפלה. אמרתי בשקט: "חבר'ה מה שקורה פה זו בושה. אנחנו לא שב"כ, לא יודעים מה פשעם של האנשים שמולנו. שווילי כבר צרב בסיגריה שלו 10 אנשים כפותים. זו בושה לצבא שלנו.
הסמל שלומי, שהיה המום מזה שיריתי, ניסה להסות אותי ולקחת את הפיקוד, צעקתי עליו באומץ: "שב, יא חתיכת חרא, איזה מפקד אתה ?
אתה צריך לעבור טירונות חוזרת. לרתק על כלום ולצרוח "זוז" אתה יודע, אבל להזיז את עצמך ולעצור את התעללות באנשים כפותים אתה לא מסוגל ? מבחינתי אתה בכלל לא מפקד".
מפקד הקורס שעם עצירת המשאית רץ לבדוק מה פשר היריות התבונן בי, הוא לא החסיר מילה ממה שאמרתי. לפתע קטע אותי ופקד עליי לרדת מהמשאית.
"ומה איתם ?" הצבעתי על בני דודינו הכפותים.
"דיר באלאק אם תיפול שערה מראשו של אחד מהם". פנה מפקד הקורס בטון מאיים לשלומי.
"ועכשיו אתה מוכן לרדת 'אדון מצפון' "? - "כן המפקד" אמרתי בהקלה עצומה. ירדתי מהמשאית, מפקד הקורס הניח את ידו על כתפי, חיבק בחום לפני כולם: "אני גאה בך". התרחקתי ממנו ועיניי נשטפו בדמעות. פרקתי את המתח העצום שהצטבר בי. הוא ניגש אליי:
"חיילים לא בוכים, אתה חייל, אתה גבר, תפסיק לבכות".
"הדמעות הן על כך שכולם פה חארות כולל הסמל הדפוק שלך, שלא עשה דבר לעצור את ההתעללות,"
"אם אתה לא מפסיק לבכות, אשפוט אותך על 'הוצאת דמעה לבטלה' - קרץ לי.
הוא השתמש בקוד ובביטוי משובש "מתוך קיצור שולחן ערוך", שהבהיר לי בשנייה שהוא דתל"ש כמוני.
לרגע הרגשתי בבית. הקוד הבהיר לי, שהוא שותף לתחושותיי לגבי הערכים, שאבדו במסלול המשאית.
"התקרית לא תעבור בשתיקה, אתה רשאי מעתה לעקוף את שרשרת הפיקוד ולפנות אלי ישירות בכל נושא", הייתי מאושר. הרגשתי שנפלה לידיי הזכות לדבר עם האלוהים שלא דרך הנביא.... ** לפני יומיים, צלצול לנייד. קול מוכר. הלב מתרחב וחיוך ענק. עידו בצד השני. "ספרתי עליך, לבת הזוג שלי. זוכר את ג'בליה... המשאית מהטירונות...? עד היום אני מצטער ומתבייש, שבמשאית שהובילה את הערבים ... הייתי השני ולא הראשון... ". "עזוב, אל תצטער על כלום, היינו צדיקים בסדום". |