לא, אני לא תמיד מרגישה שייכת לפה.

בגלל זה כתבתי את הסרט שלי. אני לא מרגישה קשורה לתרבות הזו ולא רק בגלל שהנני שונאת חומוס.

זה אבסורד בעיניי שאני נדרשת לצעוק במקום לדבר בתורי, או שמוכריחים להידחף.

אני לא תמיד מרגישה שייכת לעולם

וזו הסיבה לדמות השניה בסרט.

זה כאילו שאני כלכך רוצה להאמין בזה שלא תהיה סיבה לעוור חתול או לשפוך חומצה על כלב, או שגלעד שליט חוגג יומחולדת באיזה חור.

ואני גם רוצה חום ואהבה, בגלל זה יש את מק, הכלב שבסרט.

אני חולמת על לחזור לאנגליה אבל מפחדת, שאולי יהיה לי יותר טוב שם

ואני מרגישה שרב הפעמים הלב שלי והמוח לא תמיד מסכימים.

המוח יודע מה אני שווה ולפעמים אני לא מרגישה כזו.

אני יודעת שאני מוצלחת ועושה דברים, אבל יש את הצד השני שמעכב.

לפעמים אני מרגישה שאני הכי מהממת בעולם, ואז אני שומעת איזו שטות בראש שאומר תשתקי.

אבל החלטתי שאני לא מקשיבה לזה יותר.

ואם צריך, כמו שהפקתי לעצמי אחרי כל ההתאכזבויות האחרות ממפיקים תאורנים וכו וכו

אז אני אערוך את הסרט. בקצב שלי. כי עכשיו הוא כמוני, חצוי. אבל כשאדביק אותו, ממש כמו ילד, הוא יהיה מושלם, כי הוא יצא ממני.

אז מה אם אני לא אמציא את השפה הקולנועית מחדש, מספיק לי שמישהו אחר יגיד לי :ריגשת אותי.

כי זה מה שקולנוע בשבילי, לספר סיפור ולרגש.

טוב נו וזה יעזור אם גם יצחקו קצת :)

שיכבר יגיע היום שבו אכתוב את הפוסט שיזמין אתכם להקרנה :)