סיגל הייתה הנערה הכי יפה בשכבה שלנו. היא הגיעה לכתה ז' עם הילת מלכת הכתה מהקיבוץ שלה, דליה, וכבר ביום הראשון ללימודים קיבלה 3 הצעות חברות מהבנים הלהוטים של הכתה. היא כמובן הייתה גבוהה ממרביתם בחצי ראש, מה שלא הפריע להם לחלום. אני מנסה לדמיין את דמותה: שיער שטני ארוך, חלק. אף סולד שלא מתנגש בשום דבר. חיוך תמידי. ועיניים כחולות, כחולות, מוצלות בריסים שחורים. אני וסיגל לא היינו חברות. איפה היא הייתה ואיפה אני. היא, נשגבת ונחשקת, מוקפת חברות וחברים ומבקשי חברתה, ואני – נמוך בסולם הדרגות החברתי, נחבאת אל הכלים בכל מובן, לא בתלם. היא הייתה התלם. בעיקר קינאתי בה. מכל הסיבות המובנות. עמוק בלב התחריתי בה, דמיינתי לעיתים איך פעם, בעוד הרבה שנים, ניפגש ואראה לה את שלל הצלחותיי, והיא תראה ותקנא בחזרה... אחר כך העניינים נרגעו. בכתה יא' ויב' חלקנו חדר יחד (גדלנו בפנימייה של בני הקיבוצים). לא נעשינו החברות הכי טובות, אבל נדמה לי שחיבבנו מאוד האחת את השנייה. יש אנשים שהחיוך שלהם גורם לך לחבב אותם, בעל כורחך או לא. היא הכירה את אייל כשהייתה ביא', באיזה כנס מדריכים של השומר הצעיר כמדומני – או בנסיבות דומות לאלו. מאז הם ביחד. היא עברה איתו את השירות הצבאי, ואת פציעתו באסון צאלים ב'. הם התחתנו, עברו לגור בקיבוץ שלו, הולידו שני בנים, זכרים, כמו שלי. לא נפגשנו מאז סיום התיכון, אולי בחתונה של בן כתה משותף, אבל גם אז כמעט ולא יצא לנו להחליף מילה. לפני כמה חודשים קיבלנו פניה לתרום עבור תרופה ניסיונית שאינה בסל התרופות, התקווה האחרונה להארכת חייה. מסתבר שמ- 2003 היא נאבקת בגידול אכזרי במיוחד שהתנחל במוח שלה. תרמנו, איש ואישה כפי שינדבנו לבו וכיסו. אתמול קיבלתי מייל מבן כתה שלי, שקיבל מייל מאייל, בעלה של סיגל. אני מקווה שזה בסדר שאני מפרסמת כאן את המייל הזה, ששבר לי את הלב לרסיסים:
פרידה
סיגי שלי, נערה בעלת עיניים כחולות עם מבט שובב שיער גולש מתבדר ברוח הקרירה של בוקר חדש חיוך של צחוק נסוך על שפתייך וקוליך נישא בין העצים
חברה שלי, נעימה, רגישה, עדינה ואצילית כמו גבעול הנד במשב רוח השדה רהוטה, מתחשבת, אוהבת את הזולת, וכמו אור לפרפר מחברת אותנו אליך בת זוג תומכת, מאזנת ומשלימה, גולשת לתוך ליבי
אם ילדי, חמה, רכה, מחבקת ואוהבת, עוטפת ומלטפת כמו קרן אור של בוקר חורפי מדריכה בסבלנות אין קץ, תמיד יודעת את הדרך מנשקת ומרגשת את הקטנים, אינה מתעייפת לרגע ותמיד נמצאת שם בשבילם את היית האחת והיחידה, מוארת ומוקפת הילה של טוב לב ונדיבות אישה אמיצה ולוחמת, אשת חייל, אשת חלומותיי נשמה טהורה וזכה, עוד לא חלפה שעה מלכתך וכבר אני מתגעגע אוהב תמיד אייל
עד כאן המכתב של אייל. את מילותיי לאייל אכתוב לו באופן פרטי. אבל רציתי, אולי באופן ילדותי מעט, שתדעו גם אתם, שהיא הייתה כאן, בינינו. יפה, יפה במובן הכי עמוק ואמיתי של המילה. היא הייתה נאהבת. מוקפת אהבה. ובגלל שאין בכוחן של מילים לנחם, אני מבקשת להגיד רק את זאת: יש אור שלא יכבה לעולם, ושלך הוא האור הזה, ושל כל אוהבייך.
|