בפוסט הקודם הצגתי את תהליך חקירת האני שעברתי ועצרתי בנקודה בה התשובות לשאלה הסתיימו ונותרתי עם תחושות גוף ללא מחשבות. בנקודה זאת שאלתי אם אני הוא התחושות שלי ועניתי שלא, התחושות מתחלפות ללא הרף ולכן אינן יכולות להיות אני. אז מי אני באמת? את השאלה הזאת אני ממשיך לשאול בנקודה שבה אני נמצא ומזמין גם אתכם לצאת למסע מרתק זה בנבכי עצמכם. התחנה השנייה שלי בנתיבי השאלה הייתה מורה רוחנית דגולה בשם ביירון קייטי. אני מאמין שלפחות חלקכם שמעתם עליה. בעוד שהחקירה מי אני מתמקדת בהתבוננות פנימה אל תוך עצמי בלבד, החקירה של קייטי, שנפתחת בשאלה "האם זאת האמת?", היא מסע שחרור חובק כל. המסר מלא האופטימיות שהיא מעבירה הוא שניתן לחקור כל נושא בכל תחום בחיי דרך השאלה ולהבין אם הוא אמיתי או שקרי ולהפוך על פיה כל אמונה/דוגמה שמתגלה. שיטתה של ביירון קייטי מורכבת מארבע שאלות ושלושה היפוכים קלאסיים. השאלות הן: האם זאת האמת? האם אני יכול בוודאות לדעת שזאת האמת? איך אני מגיב כשאני חושב מחשבה זאת? מי הייתי אלמלא מחשבה זאת? ההיפוך הוא החלק הגאוני בשיטה שמאפשר לראות איך אני עושה השלכות שנובעות ממני בלבד בלי שאבחין בהן. לדוגמה, ההיפוכים לאמונה אני לא אוהב את דינה כי היא לא מקשיבה לי יהיו: אני לא אוהב את עצמי כי אני לא מקשיב לדינה, אני לא אוהב את עצמי כי אני לא מקשיב לעצמי, דינה לא צריכה להיות קשובה אלי. מה שחשוב בסופו של דבר הוא לא הטכניקה ופרוטוקול ארבע השאלות אלא השחרור מדפוסים מעיקים של מחשבות ואמונות. מניסיוני, לרוב אין צורך לעבור על כל הפרוטוקול ומספיקה שאלה אחת או שתיים כדי למוסס אמונה, מספיק גם רק היפוך אחד. בנתיבי השאלה הכרתי גם את דרכו של מורטי לפקו, עליו כבר כתבתי בפוסט על ביטול אמונות. ההברקה של מורטי היא בשאלה האם ראיתי את האמונה, כאשר התשובה היא לא; האמונה היא רק בראש שלי והיא רק סיפור שהמצאתי. הרגשות שחוויתי נבעו מהאמונה ולא מהמציאות והם לא אומרים כלום על המציאות או עליי. מקרה שקרה: ביום שישי אכלתי ארוחת צהריים במסעדה הטבעונית בודהה בורגר בתל אביב. הזמנתי צלחת במבצע אכול ככל יכולתך והתחלתי לזלול מכל טוב. נהניתי מאוד מהארוחה וחזרתי שבע וטוב לב הביתה. אחרי כמה שעות התחלתי להרגיש כבדות מעיקה שנמשכה עד הלילה והבנתי שאכלתי יותר מדי. למרות ההרגשה הכבדה, נקודת האור באירוע היא האפשרות לחקור את הסיבות לו וללמוד מהן על עצמי. שאלתי מה אני חושב על אוכל ועניתי: כשאני חושב על מתוקים, אוכל בשבילי הוא פינוק, אוכל הוא אושר ושמחה; כשאני חושב על אוכל חם אז אוכל הוא מרגיע ונוסך שלווה. אך הרגשת הכבדות העידה שזאת לא האמת אלא מסך מחשבתי כוזב. שאלתי האם זאת בוודאות האמת שאוכל הוא פינוק ועניתי בשלילה. שאלתי מי אהיה בלי המחשבה הזאת, וללא מילים ומחשבות חשתי רגוע ושליו. הפכתי את המשפט וקיבלתי "אוכל הוא לא פינוק". הבנתי גם שהמחשבה שאוכל הוא לא פינוק היא הפינוק האמיתי של הבטן שלי (כי היא משחררת את הבטן מסבל של הרגשת כבדות). בדרך נוספת שאלתי האם ראיתי שאוכל הוא פינוק ועניתי בשלילה, ראיתי רק אוכל ופינוק הוא פרשנות אישית שנתתי ולא עובדה או אמת. אפשרי להמשיך להיאחז בכוח בפרשנות "אוכל הוא פינוק", אך יש לדעת את המחיר שמשלמים שמתעלמים מהעובדות, עבורי המחיר לא שווה את הסבל. שאלתי אם ראיתי אוכל מרגיע ונוסך שלווה והשבתי שלא. מה שראיתי היה רק אוכל, ו"מרגיע ונוסך שלווה" זאת הפרשנות שהמצאתי והיא רק בראש שלי והיא לא אומרת לי כלום על המציאות. אחרי רגעים של חקירה האוכל קיבל פרופורציות בעלות גזרה דקה יותר בחיי. ככלות הכול, אוכל הוא רק אוכל ותו לא, כל היתר הוא סיפורים מנופחים שיוצרים בטן נפוחה... חשתי שיש עוד אמונה שמסתתרת כאן, שכן זה קרה לי גם בבתי מלון. אז ראיתי את אשליית העוד מופיעה. אשליית העוד אומרת שאם יהיה לי עוד ממשהו כמו כסף, חופשות בחו"ל, חיזוקים חיוביים מהסביבה, הצלחה וחפצים אז אהיה מאושר תמיד וחופשי. כאן היא באה לידי ביטוי באמונה שעוד מאוכל יביא מלאות. שאלתי "האם ראיתי את זה?". לא, עניתי. ראיתי אותי אוכל עוד ועוד, אך לא ראיתי שזה מביא מלאות במובן הנפשי אלא כבדות במובן הפיזי. ואז ראיתי את השורש של אשליית העוד מפציע מבעד האמונה: אוכל הוא אהבה או אוכל הוא תחליף לאהבה ולכן אני רוצה עוד ממנו. שאלתי אם זאת בוודאות האמת שאוכל הוא אהבה ועניתי בשלילה. האם ראיתי שאוכל הוא אהבה? לא, ראיתי רק אוכל, הקישור בין אוכל לאהבה הוא המצאה שהמצאתי ואולי אף התניה מהילדות. אז מי אהיה בלי המחשבה הזאת, שאלתי. חשתי שלווה ללא מחשבות וידעתי שאני חופשי. הפכתי את האמונה למשפט "אוכל הוא לא אהבה", וכל עוד אני מאמין שאוכל הוא אהבה אני רק הולך ומתרחק מהאהבה. קיבלתי באותו הרגע החלטה לחקור את השאלה הפתוחה מה זאת אהבה, בסגנון חקירת האני עליה כתבתי. היה מדהים לראות כמה אבק של אמונות מגבילות צברתי לאורך השנים סביב השאלה הזאת. אני ממליץ גם לכם לעשות חקירה זאת בזמנכם הפנוי. עם צבירת מיילים בחקירה ובשאלות התחילה להתעורר בי תחושת חופש שנבעה מההבנה שכל המוסכמות שצברתי הן בספק ואינן מוחלטות ולכן אין מה להיאחז בהן. עם ההבנה הזאת נעשיתי פחות צדקני משהייתי בעבר וגם זה לטובה. המשך יבוא. ניר זיגמן |