האם יש להכיר בדיור כזכות?

שאלה זו העסיקה (ועודנה) ממשלות רבות בעולם, והינה חלק חוזר ונשנה בשיח הציבורי והמשפטי. 

רעיונית זכויות האדם מאשרות שלכל אדם בכל חברה ישנה זכאות לעצמאות וחופש בסיסיים שיש לכבדם וצרכים בסיסיים שיש למלא - אם תחת סדר מוסרי כלשהו (למשל חקיקה) או כדרך טבע. 

בדרך טבע, בני אדם, בדומה לכל ממלכת בעלי החיים חולקים צרכים בסיסיים הנחוצים לצורך קיום על מנת לשמר את בריאותם, למנוע פגיעה ולתפקד כראוי. החוקר דרווין עצמו תיעד במחקריו כיצד האורנגאוטן באיי בורניאו והשימפנזות באפריקה בנו שתייהן רמפות דומות לשינה בצמרות העצים. יתכן שעשו זאת מתוך אינסטינקט הישרדותי דומה אך לרבות יתכן, שהיו להם צרכים דומים ויכולת יצירתיות דומה שהובילה לפתרון זה. מזון, מים, בריאות, מחסה המגין מפני הסביבה, ומרחב לקיום הפעילויות הפיזיולוגיות הם כולם צרכים טבעיים. מה שמבדיל ביננו, בני האדם לבין שאר בעלי החיים (כך סבר הפילוסוף הגל) למרות שצרכנו הפיזיולוגים דומים, הם הצרכים המשוכללים שלנו הגורמים לנו למצוא נוחות פחותה בטבע. אנו משתמשים בדימיון שלנו על מנת ליצור מציאות מורכבת יותר, לעבד חומרים ולסחור בהם.אנחנו מעצבים לעצמנו את האמצעים למילוי הצרכים שלנו ובו בעת מגבירים את התחרות על משאבים.

                                שימפנזה באפריקה                                            אורנגאוטן באיי בורנאו

בכדי לחיות בקהילות גדולות אנחנו יוצרים אמנות חברתיות שמאגדות את חוקי העדר שלנו, הכוללים הגנות וויתורים, ואלו במידה מסויימת גם מגבילים אותנו. לכולנו יש צורך טבעי במחסה, אך אותם חוקים שהחברה שלנו ייצרה על מנת לחיות טוב יותר כקהילה היא מה שמרחיק אותנו כעת ממימוש אותם צרכים אינדיווידואלים. אם כן רבים מאמינים כי תוספת חקיקה אינה הכלי האופטימלי לפתרון מגבלות של חופש (יהיה זה בנייה או אחר)  אלא דווקא צמצום החקיקה הוא שיביא להסרת מכשולים. קשה ליישב חשיבה כזו בחברות הרואות בחקיקה כלי מרכזי להתנהלות. וכן בישראל הוגשו בכנסת ה-17 4,363 הצעות חוק של חברי הכנסת, והיא עבודתם המרכזית של נציגי הציבור שלנו. 

זכויות דיור בישראל 

הזכות לדיור אינה מוגנת בחוקי מדינת ישראל. ישנו חוק דיור ציבורי המגדיר קריטריונים לזכאות, ישנו חוק הגנת הדייר(שנהוג לבטלו בחוזי שכירות סטנדארטיים), אך הזכות לדיור כזכות יסוד לא הוכרה באופן מפורש בשום חקיקה (בעקיפין כן, ובפסיקה). עד שנות ה-90 המאוחרות נהנו תושבי ישראל ממדיניות דיור מן הטובות בעולם. יחודית ביכולתה לקלוט גלי עליה נרחבים ולשכנם בפרק זמן קצר תוך בניית כמויות דיור בעזרת מעורבות ממשלתית ובסטנדרטים אירופאים.המעורבות הממשלתית הועמדה בשתי קצוות, תחילה בייצור ואחר כך  גם מצד הצרכן במתן סובסידיות וקביעת הזכאות.תכניות הפיתוח למגורים שולבו כייעדי פיתוח של מערכת התכנון. יחד עם זאת היו גם חסרונות, ערים משוכפלות שלא אפשרו מגוון מספק של פתרונות דיור ופיזור בלתי שוויוני במרחב שזוהה כגורם מרכזי לפערים החברתיים שאנו מכירים כיום. 

במחצית השנייה של שנות התשעים הקטינה הממשלה את מעורבותה היחסית בשוק הבנייה ובשנת 2001 ירדו התחלות הבנייה הציבורית למגורים מ24%  ל- 14%. הממשלה עברה למדיניות של מעורבות רק בצד הביקוש ,תוך עידוד בעלות על דיור והעמדת המשכנתאות המסובסדות ככלי מרכזי. המשכנתאות העמידו את משקי הבית בסיכון כלכלי גבוה, ובסקר שערך משרד השיכון ללווים (1999) נמצא כי מחצית העולים שלקחו משכנתא העריכו שרוב מבין הקונים לא יחזיר את ההלוואות והממשלה תספוג את חובותיהם במידה ולא יוכלו  לעמוד בהתחייבותם. אולם ההאטה בבנייה חלה גם בבנייה הפרטית. בעוד תוספת משקי הבית בישראל בין השנים 1999-2009 גדלה מדי שנה בממוצע של כ-44,280 משקי בית לשנה (נתונים מדוייקים מהלמ”ס בלוח), ממוצע הדירות למגורים שהתווספו לשוק מדי שנה בבנייה פרטית ובאותם שנים עמד על כ- 29,816 יחידות  ועוד  9,374 בבנייה ציבורית, כלומר סה"כ 39,190.

               מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ,2011

מפילוח גס של הנתונים ניתן לראות פער ממוצע מצטבר של כ-5090 יחידות דיור חסרות מדי שנה. הפער בין  היצע  הדירות בשוק וביקוש יחידות דיור למשקי בית חדשים הוא גורם מרכזי לעליית מחירי הדירות. לאור הנתונים במקרה הנידון, גם אם הזכות לדיור הייתה מובטחת בישראל, ממילא לא ניתן היה לשכן את כל משקי הבית מכיוון שההיצע אינו מספיק.

חוק יסוד הזכות לדיור וחוק יסוד זכויות חברתיות בישראל  (המשך...)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מתוך מחקר בטכניון: סקירת הכלים הנורמטיביים של הזכות לדיור. אלה הם האופנים והאמצעים בהם שולבו היבטים של הזכות במערכות החקיקה והממשל השונות. בפרט, אנו סוקרות כללי החלטה, תכנים ואמות מידה לעניינו של הזכות לדיור, שפותחו. הסקירה נערכה בשלוש רמות, ברמה הבינלאומית,  ברמה האזורית, במדינות נבחרות. 

חוקרת: מישל אורן – מועמדת לד”ר

מנחות: פרופ' רחל אלתרמן ופרופ' יפה זילברשץ