עורך דין בשם דוד פורר, אדם פרטי ללא לקוח, הגיש עתירה לבג"ץ לחייב את הממשלה ואת ההסתדרות הרפואית לנהל משא ומתן אינטנסיבי, ואם זה לא יסתיים במהרה, לחייב אותם בבוררות. כל משפטן מתחיל יודע שהעתירה הזו, דינה להידחות על הסף. מדובר בסכסוך עבודה האמור להיות נדון בגוף הקרוי "בית דין לעבודה" ואין זה עניינו של הבג"ץ לדון בכך. מה עוד שבית הדין לעבודה שהנושא הגיע אליו, קבע שזכות השביתה של הרופאים קיימת והוא סירב להוציא צווים נגד הרופאים. המדינה אפילו לא הגישה ערעור על ההחלטה, אבל עו"ד פורר החליט לערב בנושא את הבג"ץ, מבלי שנשלח על ידי איש, ומבלי שיש לבג"ץ כל מעמד בנושא סכסוכי עבודה.

בכל מדינה מתוקנת, היה רשם בית המשפט משליך את העותר מכל המדרגות, ומחייב אותו לשלם קנס על הטרדת בית המשפט. אבל לא במדינת "הכל בגיץ". נשיאת בית המשפט בייניש, קיימה דיון בנושא בו השתתפו על הצדדים והבהירה שאין תשתית ראייתית להתערבות המבוקשת, עם זאת המליצה לעשות הכל בהסכמה. למערכת המשפט הקורסת מעומס תיקים, היה זמן למכביר לדון בדיון המיותר הזה, רק בשל העובדה שהוא הפך פעם נוספת את הבג"ץ לגוף המרכזי במדינת ישראל, העוסק בכל נושא ועניין בין אם יש לו בו מעמד ובין אם לאו.

פרופסור דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלת אולמרט, הוא ממבקריה המובהקים של מערכת המשפט הישראלית ברוחו של אהרן ברק. פעם אחר פעם הוא טען שהבג"ץ תוחב את אפו למקומות לא ראויים, וביקש להגביל את סמכותו. כאשר סיים את תפקידו, נשמע אנחת רווחה בצמרת בתי המשפט הישראלים, שחששו מפני המהלכים שהוא תכנן לרפורמה במערכת, במטרה להשיב אליה מעט את אמון הציבור שאבד. מדיניות ה"הכל שפיט" אותה הנהיג אהרן ברק, יחד עם ה"אקטיביזם השיפוטי" בה בית המשפט מתערב בכל נושא גם אם הוא אינו שפיט בעליל, דידרדה את אמון הציבור במערכת, שהפכה להיות פוליטית בעליל, בעלת נטיות שמאלניות מובהקות, ברוח ה"קליקה" המשפטית אליה שייכים רוב השופטים הבכירים.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך, היא החלטת מערכת המשפט לאפשר למוסטפא דיראני להגיש תביעת פיצויים נגד מדינת ישראל. וזה הסיפור בתמצית: דיראני היה פעיל טרור בלבנון ואף עמד בראש חטיבת הפיגועים של ארגון אמ"ל, שמטרתו המוצהרת לפגוע במדינת ישראל ולהביא לחיסולה. דיראני היה אחראי על כליאתו והחזקתו של הנווט השבוי רון ארד, והוא זה שהעביר אותו בסופו של דבר לידי גורמים עלומים ומאז נעלמו עקבותיו. במסגרת המאמצים לאתר את רון ארד, נתפס דיראני על ידי חיילים ישראלים והובא לארץ. בתום חקירתו הוא נותר במעצר יחד עם עוד מספר עצורים לבנונים חברים בארגוני טרור. כל אלה פנו לבג"ץ בתביעה להשיבם ללבנון. במדינה מתוקנת היו העותרים מושלכים ממדרגות בית המשפט, אבל הבג"ץ בראשות ברק, הורה על השבתם של האסירים שלא נשקפת מהם סכנה ביטחונית, בנימוק שישראל אינה רשאית להחזיק ב"קלפי מיקוח" לצורך חילופי שבויים או קבלת מידע על שבוייה.

פרידמן כותב שההגדרה "קלפי מיקוח" אינה מתאימה לעניין, כיוון שכל העצורים אינם אנשים תמימים חפים מכל פשע, אלא חברים בארגוני טרור שעמם מתנהלת מלחמה. עוד לא היתה מדינה בעולם, שבית המשפט דרש ממנה להשיב לוחמי אוייב, קודם שהגיעה המלחמה לסיומה. בעקבות החלטת בג"ץ שוחררו רוב העצורים ואילו דיראני נותר במעצר. בעסקת חילופי השבויים עם החזרת שני גופות חיילים ואלחנן טננבוים, שוחרר דיראני ועם הגיעו ללבנון הוא טען שעבר התעללות בכלא הישראלי ותבע פיצויים בסך ששה מיליון שקלים.

כותב פרידמן: "לא ארחיב את הדיבור על גובה התביעה ועל השאלה אם דיראני לא חייב כסף רב למדינת ישראל על ההוצאות שגרם לה בחיפושים אחרי רון ארד, וגם לא אתייחס לפיצויים שהוא חייב למשפחת ארד. מכל מקום, זמן קצר לאחר שחזר דיראני ללבנון, הודיע כי ארגונו מתמזג עם החיזבאללה והוא עצמו זכה לתפקיד נכבד בארגון טרור זה, בעקבות זאת ביקשה המדינה למחוק את תביעתו אך ללא הצלחה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והערעור לבית המשפט העליון נדחה ברוב דעות של שניים נגד אחד, כאשר אחד משופטות הרוב נשאה ברמה את זכויות ההגשה לערכאות וציינה כי ´רבות נאמר ונכתב על מרכזיותה וחשיבותה"´.

כך יכול דיראני להמשיך ולנהל את תוכניות הטרור שלו במסגרת החיזבאללה, ולצחוק על טמטומם של הישראלים. השופט שהיה בדעת מיעוט וסבר שיש לדחות את תביעתו של דיראני, הביא דוגמאות ממדינות מערביות אחרות, שם נהוג הכלל שאין מבררים תביעת פיצויים של אויב. כך מקובל במדינות נידחות וזוטרות כמו בריטניה, ארה"ב או קנדה. אבל מה מבינים במדינות אלו בדמוקרטיה, במשפט ובכבוד האדם? כתב השופט: "לעתים ראוי שנלמד משיטות משפט אחרות, המתבססות על חוכמתן וניסיונן של מדינות דמוקרטיות ובנות תרבות נכבדות". (חלילה לו מלהזכיר שגם ליהדות יש מה לומר בעניינים אלו, אבל זהו כבר נושא למאמר אחר!).

מסיים פרידמן את מאמרו: "אויביה המרים של ישראל מנהלים נגדה מאבק במגוון דרכים, ובין היתר גם בבתי המשפט של ישראל עצמה. למרבה הצער, לא פעם התקשו בתי המשפט בישראל לעמוד על כך שהענקת זכויות יתר למי שאיננו ראוי לכך גובה מחיר כבד, ובוודאי שאיננה תורמת לאמון הציבור בבתי המשפט". זהו סיום מינורי, בלשון דיפלומטית, למאמר נוקב החושף את הסיוע שמעניקה המערכת המשפטית הישראלית לאויבי מדינת ישראל המכריזים על רצונם בהשמדתה. כך זה שערכים חשובים ונעלים, מתפרשים ברוח אנשי משפט חילוניים, שאינם מבדילים בין אכזריות לרחמנים ובין רחמנות לאכזרים.