אתמול חגגנו בעצב את יום הולדתו של החייל השבוי גלעד שליט.
אחד הארועים המרכזיים כלל צעדה מצומת יד מרדכי אל מחסום ארז, והתכנסות של הצועדים במחסום, להתייחדות עם גלעד במקום הקרוב ביותר למקום הימצאו המשוער.
למקום הגיעה משום מקום גם ח"כ חוטובלי, ועל אף שלא היתה חלק מסדר היום המתוכנן, היא הצליחה לשכנע את המארגנים או מי מהם לאפשר לה לשאת דברים, לאחר שהבטיחה לא להיות פוליטית.
למרבה הצער נהגו בה מנהג של הכנסת אורחים, ואיפשרו לה להיות בין הנואמים. כפי שניתן וחובה היה לצפות מראש, היא החלה להטיף לנוכחים מוסר, ויעצה להם להצטרף למהלכיו של ראש הממשלה, שאותם הוא כבר מבצע ללא שום תוצאות במשך מספר שנים.
אני דוגל בחופש הדיבור, וגם בזכותה של חוטובלי להאמין ולהטיף למען רעיונותיה, אך לרשותה עומדות במות רבות מאד, וביניהן במת הכנסת. הארוע אתמול לא היה סמינר לצורך דיון על הדרכים היעילות להחזרתו של החייל החטוף, אלא מפגן של רעות ושל אהבה לחייל החטוף שבו היו המשתתפים אמורים להביע את כמיהתם לשובו חי מן השבי, גם אם הדבר כרוך בשחרור רוצחים של החמאס.
רק מי שאין אלוהים בלבו מסוגל לנצל כך את צערם של בני משפחתו של החייל השבוי, כדי לזכות במספר דקות של תשומת לב מן התקשורת, והתייצבותה לראיון עם נציגי הטלויזיה במקום הארוע, מיד לאחר שסולקה מן הבמה, היא הנותנת, שזו אמנם היתה כוונתה.
בהקשר זה ברצוני לספר סיפור קצר שקראתי פעם בספר "יראה ואהבה" מאת יואל רפל, שאביאו להלן כלשונו:
לאחר שפרש ר' מנחם מנדל מקוצק מן "העולם" והתבודד בחדרו, ביקשו רבים מחסידיו להכנס אליו.
לרוב סירב לקבלם, אבל יהודי אחד פשוט, איכר מן הסביבה, נכנס ואף שהה אצלו ארוכות: פרתו חלתה והוא נכנס אל הרבי לבקש כי יתפלל עבורה שתחלים.
הרבי נענה לבקשתו מייד.
לימים שאל אחד מחסידיו את הרבי ביראה: "הרבי פתח את ביתו לעסקי פרות, ופה בחוץ ממתינים לענייני אנוש?"
השיב לו הצדיק: "מוטב יהודי המדבר על פרה וחושב על פרה, מיהודי המדבר על אלוהים וחושב על פרה...". |