הלך האייפון. זה לא ממש הלך דהיינו התקלקל, זה אומר שהוא נלקח ממני. נלקח ממני בברוטליות בעל כורחי. לא עוד סטיב ג'ובס בכיס, וכשאני חושב על זה אוטוטו לא עוד סטיב ג'ובס בכלל, אבל זהו – זה נגמר. אנחנו כבר לא ביחד. לא עוד אפליקציות כדוגמת Angry Birds, לא עוד WAZE  שתיקח אותי לכל מקום אליו אני חפץ להגיע, ולא עוד נגן מדהים צמוד אליי בחדר כושר. הלך האייפון.

הלך האייפון. כמעט שנה היינו ביחד אני והוא. אני זוכר את מגן המסך הראשון, את האפליקציה הראשונה, את המשחק הראשון, את הניווט הרכוב הראשון שלי, את הסינכרון הראשון עם המחשב בבית ואיך שהם דיברו ביניהם, את אייטיונז, ואת שידרוגי הגירסאות. עכשיו זה שחר של סלולרי חכם חדש.

אני רק מקווה שיהיה לו טוב לאייפון שלי בסביבה "הטבעית" החדשה שלו. בטח יידחס יחד עם ארנק גדול, מוצרי קוסמטיקה וגלוס לשפתיים קוראים לזה? יחד עם עוד שלל מוצרים שאין בהם תכלית של ממש, אותם נושאות עימן כדרך קבע בנות המין היפה – להלן אשתי. מקווה רק שלא יהיה לו חשוך מדי או קר מדי. מבועת רק מלדמיין איך נשפכת עליו טיפה או שתיים של קפה הפוך נטול, עם קצף והרבה חלב כשאשתי תשתה עם חברות שלה, ותשוויץ בשלל החדש שלה.

"יש לך עכשיו טלפון מהעבודה אתה לא צריך את האייפון יותר!" לא עזר כלום, גם לא הפרצוף עיני עגל שלי. המפשט הבא אחריו גם לא אחר לבוא – "עמית, תן לי עכשיו את האייפון שלך ומייד!". לך תתווכח. זה קשה עכשיו. זה קשה כשאנחנו שנינו עכשיו באותו בית, אני והאייפון שלי. אסור לי לגעת בו, טוב מותר לי להסתכל וגם זה בשעות שנקבעו מראש.

זה יהיה אחרת לא לקום איתו יותר בבוקר, או רחמנא ליצלן לקום עם מכשיר אחר שמסתכל עליי עקום. אין עוד הרבה מערכות יחסים כאלה, תאמינו לי, אני יודע על מה אני מדבר. שיו רק שלא ייפול לה מהתיק ויישבר המסך.

ניסיתי להישאר נאמן למכשיר שלי, אבל בסוף התחתנתי. הסכמתי להכל, באמת. הסכמתי שהיא תזרוק חצי בית, אפילו הסכמתי שהיא תנקה ותבשל – לא חלמתי שגם התור של האייפון שלי יגיע. אני לא יודע איך מעבירים יום שלם בלי המכשיר הזה שלי. ועוד בדיוק חשבתי להחליף לו כיסוי.

זהו, אני עם הנייד של העבודה עכשיו, אל תחפשו אותי יותר באייפון – הוא כבר לא אצלי וגרוע מכך, הוא כבר לא שלי.

אייפד אולי? חבל באמת, עוד סיפור עם כרוניקה ידועה מראש, תחסכו ממני טוב?

מחפשים אותי? אני בנייד של העבודה.

עמית