נפער בו חור, שבתוכו חור, ובתוכו אחד, נוסף. זה מכסה על השני, מותיר את האבל חי ופועם כבר עשוי היטב בתוך התוך. כמו לב בו חי הריק, שנובע מתוך ריק גדול יותר שיונק אומץ מהראשון שכבר פעור, וששינה פעם אחת את המשכה של הדרך, שמסרבת לשקוט. לו יכול היה לשוב אל קדמת דנן, ולהימלט מעצמו לאיזה זמן, זה שנוכחותו מסרבת להרפות מתוכו אפילו לרגע, יכול היה לשחרר את האזיק, לטלפן ללוכד נשמות אבלות שיבוא וייקח אותו הרחק מתוך עצמו, עמוק אל תוך הבראשית, ואל השקט התם שאין איש מכירו. עד שמכירו לנצח.
משהגיע אל השיא של חייו, פגש בשפל הכי גדול שלו, וברגע בו התייצב בשערי הממלכה גילה, כי במקום כלשהוא במהלך הדרך, השליך את מפתח הכניסה מבלי דעת. קצת כמו להתאהב במי שנותרת לעמוד על קרקע שדה התעופה, אבל מתוך מטוס, שממריא. קרוב מספיק, אבל לעולםרחוק מדי. פעם, הוא חשב, אלו היו טעויות שטעה, ובהכאה העצמית שבאה מאוחר יותר, גילה שיש בה נטייה כזו, להקיא את העצמי מתוך העצמו. שמעולם לא היה שם באמת.
מפחיד לפקוח עיניים ולגלות שכל הליטופים הללו, היו בכלל זוחלים, עוברים מעליו, בשכבו בתוך הבור הטחוב שהיה כילאו כל חייו. והבור הזה זה הוא, בעצמו.
בנהיגה של חייו כשפניו קדימה, ועיניו אינן זזות מהמראה האחורית לעולם, הוא מביט לאחור את כל דרכו קדימה ולעיתים מצליח להבחין ולראות בפליאה גדולה, שזהו אדם אחר, ולא הוא עצמו שאוחז שם בעברו שלו. ובין האדם ההוא שהיה, לאיש שהוא עכשיו, אין אפשרות של ממש לדיאלוג, וכל אחד מהצדדים חש בושה על מעשיי העבר של תאומו הכפוי. וזו הרי רק שאלה של זמן, עד שתרחש תאונה חזיתית, עם המציאות.
והוא כזה. שמתנגש.
הוא חיכה לה, בסבלנות. המתין מתוך תחושה ברורה שהיא תבוא, ואולי במקומו של המאבק באסטמה הזו, של הנפש, יופיע חופש ממדי האסיר המפוספסים שלובש כל בן-חורין, בבואו אל בדידותו. הזמן עבר, ההתעקשות לא השתלמה, ומסתבר שזה שחיכה כבר הלך, ומי שממשיך לחכות במקומו צריך להתאים את הפנטזייה המסוכרת, אל מציאות של חלום. בלהה.
"האשה שלא אראנה לעולם, שעד כלות אליה נפשי תערוג - זו אשתי, ושאוכל געת בבשרה - זרה לי". (ציטוט עלום)
ולמעלה, עוד קליפון, עם תמונות מהקיץ.
|
