(פוסט חוזר כי אולי לא קראתם ונעים להזכר)

היום בבוקר בדרך למשרד שוב ראיתי אותם. עיניים קטנות, מדי, שקועות, מדי, בחוריהן. הלסת נוטה קדימה, מדי, אבל חיוך גדול מרוח, לגמרי, על פניהם התמימות. הם באים בחבורה מהמרכז שלהם אל תחנת האוטובוס. שלושה זוגות. קשה לי לנחש את הגיל כי הפנים לא ממש מראות. אתה תמיד חושב עליהם כעל אנשים מבוגרים בגוף צעיר עם התנהגות של ילד. רק שהתבוננות מעמיקה בלסת ובהתנהלותה הרחק מבסיס האם שלה מזכירה לך שאולי הפסדת משהו בלהיחשב עלק נורמלי. משהו בגמישות שלהם שהיית יכול לנצל לצרכיך, הנורמלים לכאורה והדיי מיניים לתפארה. אבל זו מחשבה טורדנית חולפת כי הדבר החשוב והיפה אצלם הוא הישירות.

היא עומדת מולו ומחייכת, אומרת משהו כמו "אתה תינוק אתה" והוא מחזיר לה חיבוק אחרי שסנט על אפה, הקטן מדי יחסית לעיניים השקועות. הם מתחבקים בשקט וחבריהם מצחקקים. העולם סביבם שותק כי מה אפשר להגיד לחבורת "מפגרים"?

כל יום אני חושב לשבור את הקרח ולהתחיל שיחה איתם. החשש הלא נודע, בעיקר מעצמי ופה הג'ורה שלי עוצר בי. משפט אחד לא במקום, חידוד שלא יבינו, הומור שלא יפגע נכון וחוסר האמון יחזור לחיקם. לא רוצה. אתבונן מהצד ואחייך אליהם. בקינאה.

כי, מנהגי החיזור שלנו "הנורמלים" הרבה יותר קשים ותובעניים עד שלעתים אין לי רצון לעמוד, בהם. הכרתי פעם אשה חכמה, מדי, יפה, מאוד מדי, שהראתה עניין, מסויים בי. עבדנו יחד באותו משרד. במסדרון, במטבח החברה ובכל מקום אחר הייתה קרה אלי ואדישה. באימיילים הפנימיים היומיים הייתה חמה-אש. למעשה פיתחה אפילו מנהג מוזר לשלוח לי את ההודעה ברגע בו ביקרתי בחדר שלה מדבר עם האחרים העובדים לצידה כאשר היא, אינה מתבוננת בי וכותבת לי, במקום. מין חיזור אינטרנטי שכזה. והוא לא ידע שהוא - כזה.

איפה אנחנו חיים באמת....